אשה בכחול אשה בצהוב *

אִשָּׁה בְּכָחֹל אִשָּׁה בְּצָהֹב
גּוּף אֶל גּוּף פַּעֲמַיִם כִּי טוֹב
שׁוֹתְקוֹת בְּגוּף מְשֻׂרְטָט מְאֻבָּן
אֶת שִׂיחַ עֹמֶק לִבָּן
מְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל טוֹבְלוֹת לְבוּשָׁן
בְּצֶבַע עַז שֶׁאֵין בּוֹ צֶנַע
מְסַמֵּן צַלָּקוֹת עוֹרָן הַשָּׂרוּט
כֶּתֶם קַו בְּרִבּוּעַ מִבְנֶה חָרוּט
אִשָּׁה לְאִשָּׁה אֵינָהּ זְאֵב
אִשָּׁה לָחֲשָׁה לְאִטָּהּ לַכְּאֵב
צֶבַע נִשְׁפַּךְ לְהֵאָחֵז בִּקְרָנוֹת
וּמִזְבֵּחַ נִמְתַּח לְקַבֵּל קָרְבָּנוֹת
אִשָּׁה בְּכָחֹל לְקָרְבַּן תָּמִיד
בִּתְפִלָּה וּבְצוֹם תַּעֲנִית
אִשָּׁה בַּצָּהֹב עוֹלָה לְחַטָּאת
קָרְבַּן תּוֹדָה עוֹלֶה וְיוּרַד
נָשִׁים אַבְנִיּוֹת הֵן רַק בַּצִּיּוּר
נָשִׁים בַּמְּצִיאוּת
הֵן נָשִׁים מֵעַל כָּל שִׁעוּר

* מתוך הספר 'שאון של חול מתקתק בשקט' (עמ' 52).
השיר מתכתב עם הציור 'נשים בכחול וצהוב' שאחר כך הוסב שמו ל'נשים אבניות'.
הציור משנת 1987 מסדרת 'שפת הגוף', טכניקה מעורבת, אקריליק, גירים וגבס, 120x140

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

המפגש שלי עם השירה הוא סיפור ארוך ומפותל כפי שזה גם נרמז בשירי 'עקום בדרך ישר' (אשר מופיע בסופ"ש 65): "הָלַכְתִּי עָקֹם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר הָלַכְתִּי זָקוּף הָלַכְתִּי כָּפוּף הָלַכְתִּי הָלוֹךְ וְטָפוֹף / נָקַפְתִּי בְּהוֹנוֹת בַּלָּאט חִפַּשְׂתִּי שְׁבִיל קָצָר לְיַשֵּׁר סִיבוּב מָצָאתִי מַעֲבָר צַר". הצורך שלי להביע את עצמי באמנות וביצירה בא לידי ביטוי בקשת רחבה של יצירה משחר ימיי. כתבתי, רקדתי, שיחקתי, ציירתי. בעבורי לכתוב שירה היה כמו לצייר, כמו לשיר, כמו לשחק. כאשר היה עליי לבחור עיסוק ולימודים בחרתי בספרות ובאמנות. התמקדתי באמנות פלסטית וכך ארע שבשלושים השנים האחרונות הוגדרתי והגדרתי את עצמי כאמנית פלסטית. כלפי העולם ובחיים המקצועיים שלי הייתי אמנית פלסטית, ובתוך כל אותו זמן המשכתי לכתוב שירה. השירה הייתה אתי מאז ומעולם ואני הייתי עמה, ובכל זאת לא נפגשנו. לא התקיימה הפגישה המכוננת אשר הופכת אותנו (השירה ואני) לגוף אחד בלתי נפרד.

לפני כעשר שנים הבנתי שאני נעה כל הזמן על קו התפר שבין שירה לציור. מדברת בשתי השפות (הוורבלית והוויזואלית) לפעמים בו זמנית. מהדהדים באוזניי תמיד דבריו של המשורר היווני סימונידס: "הציור הוא שירה אילמת והשירה היא ציור מדבר". מצאתי עצמי פורשת בזמן ציור ממלאכת הציור כדי לתפוס את השיר 'בקצה זנבו' ואצה לצייר, לעתים בזמן שהשיר כבר נכתב לי, מתגלה ומתגלם. בתוך ציוריי מבצבצות מילים ואותיות, ובתוך שיריי אני מושַחַת צבע, טון וגוון. מילים בעבורי הן חומר ללוש בו, כמו שצבע הוא בשבילי דיבור-שירה-צעקה.
בפגישה ביני ובין השירה הבנתי שכתיבת שירה בעבורי היא חלק בלתי נפרד מחמצן היצירה שלי. זו הייתה פגישה שבה נתתי מקום אמיתי למה שקינן בי בעצם כל חיי, ונדחק לזמן שאול. הפגישה שלי עם השירה היא גם מקום המפגש של השירה שלי עם הציור שלי, מפגש אשר גם המאבק שמתקיים שם הוא חלק מלחיות יחד, ללמוד לחיות יחד, ולאפשר לי להיות אני שלם שמורכב מניגודים.
במילים אחרות, פגשתי את השירה לפני זמן רב, בשחר ילדותי. אבל השירה פגשה אותי כאשר פתחתי לה דלת רחבה שנים רבות אחר כך.

מה תפקידה של השירה בעינייך?

השירה בעיניי היא צורך, כמו שהיא גם סוג של התגלות. אדם שמגלה את המעיין הזה שמצוי בו, זכה. מזמן שאדם חש וגם יודע שיש בכוחו לייצר משהו בעל ערך ממילים, הוא מבין שהמילים הן כחומר בידו, היוצר, כמו שהן גם חומר שעולה מן היצר. השירה נועדה בראש ובראשונה לאדם, לפרט, ומאפשרת לו לבטא את עצמו. השירה היא המקום אשר אליו יכול אדם לנקז את עולמו הפנימי, את רגשותיו – מחשבותיו – רעיונותיו. שירה היא תהליך של צמיחה ושל בריאה מחדש.

רגעים של הולדת השיר, אלה הם רגעי קסם. המשורר חש שהוא שותף במשהו לתהליך של בריאה. שיר נכתב לו, שיר מספר לו (ולי) את עצמו, ומשם גם מספר לעולם את העולם. השירה מאפשרת לאדם לעבור ממציאות חולין, משגרה, מהעמדת פנים, מחיי היום יום לרגעים של קדושה. רגעים שבהם המשורר מוצא עצמו צומח מתוך המציאות הצרה לעולם רחב יותר. שירה מרחיבה את המציאות, מאפשרת למשורר לגלות מחוזות פנימיים בעולמו, ואחר כך לשחרר את השיר לעולם, ולספר עוד דבר על הקיים.
השירה בעבורי היא "התעמלות – חדר כושר", לנפש ולמוח. רגעים שבהם אני מפנה דרך לפעילות המיוחדת של 'מוח ימין' ומאפשרת לחוויות רגשיות, מחשבות עלומות, קשרים אינטואיטיביים ואסוציאטיביים, ידע מוצפן ועוד ועוד לצאת ולהתגלות. הם מגלים לי צפונות לבי ושכלי שלא ידעתי באופן מודע על קיומם, הם מספרים לי אותי. הכבוד שאני נותנת לשיר ולשפה מאפשר לי אחר כך לעבד חומרים אלה ולהמשיך ליצור את השיר שייצא אל העולם.
לשירה שני תפקידים עיקריים בעיניי. לשרת את האדם (המשורר) ולאפשר לו להיות. ואחר כך מן הפרט אל הכלל, לתרום לתרבות, להרחיב את המציאות ולהעשיר אותה.

מיהו המשורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

שנים אני משוחחת עם יונה וולך. ודווקא בשנות פעילותה ופריחתה לא ממש הכרתי את שיריה (כבר אמרתי, הכול באיחור). דווקא מאחרים התברר לי שאני מנהלת שיח עמוק ורחב עם וולך דרך ציוריי. בתערוכת היחיד שלי, 'כן-לא-שחור-לבן' (1990), היו מי שאמרו וגם כתבו שאני יונה וולך בציור. נצרתי אמירה זו בזיכרוני עם קורטוב של קורת רוח. לימים התברר לי שבעבודת הציור העמוקה שעשיתי (דיוקן עצמי), מרבית עבודותיי שם מתכתבות עם שורות – מילים – ציטוטים מתוך שירתה של וולך (דבר שהתגלה בדיעבד). ספרה 'צורות' הוא ספר שאני חוזרת אליו שוב ושוב. כתבתי גם מספר מאמרים שמצביעים על הקשר הלא מודע שהתקיים בין אופני החשיבה שלה ושלי, ואשר נפגשים דרך צורות ביטוי שונות.

כן, באיחור רב, התוודעתי ליונה וולך המשוררת. אני לא בטוחה שהייתי מצליחה להתקשר אליה כאדם, אבל תהליכי החשיבה שלה ותהליכי היצירה שלה מרתקים אותי. אני אוהבת את העובדה שהיא הייתה אשה יוצרת עוצמתית, מחוברת לעולמה הפנימי ויודעת להקשיב לו, בעלת העזה, מקורית, שהטביעה את חותמה. לדעתי, אני משוחחת עמה כל הזמן. הלוואי והייתי פוגשת בה בזמן אמת.

היכן את כותבת?

הסיטואציה הזאת שבה אני יושבת מול צג המחשב, ידיים שלוחות קדימה אל המקלדת, עיניי צופות בדף הלבן, זו סיטואציית קסם. העולם נמוג לי, אני בתוך קפסולה והדברים קורים וקורמים. סוג של פולחן – טקס. סיטואציה זו כנראה מסמנת לי שאני עוברת לעולם אחר. העולם סביבי נסגר, אני בתוך בועה והדברים אכן קורים. כך אני כותבת, כך אני נכתבת, כך עולה השיר אל בימת העולם. התחושה שלי כשאני כותבת שיר והופכת אותו להיות יצירה שעומדת בפני עצמה היא כמו תחושה של מי שלובשת בגדי חג.

אבל יש גם רעשים בלתי פוסקים שקיימים כל העת. תמיד יש פנקס קטן שבו אני חייבת לרשום וללכוד משפט שעלה בראשי. כאשר משפט עולה, אני מבינה שהשיר דופק בדלת, רוצה לבוא, להיכנס. צריך שאהיה מצוידת בנייר ועיפרון משום שכבר הבנתי שכמו שבא, כך ילך. אני מתנחמת בעובדה שיגיע אחר, ולפעמים מצטערת על 'הבן האובד' שהיה יכול להיות שיר טוב.
סיטואציה אחרת, לא פחות חשובה, היא בזמן העבודה שלי בסטודיו. בעת שאני יוצרת ומציירת המחשבות דולפות לא אחת גם לאזור המילים. ברגעים אלה עם ידיים משוחות בצבע אני עוזבת את המכחול, רצה אל העט והמחברת וכותבת, משרטטת מילים, משפטים עם זרם התודעה (אחר כך, מול צג המחשב, הם יהיו שיר).

סיטואציה אחרת שעליה אספר כאן עם קריצה וחיוך (אבל היא אמתית): השירים נכתבים לי בזמן מקלחת תחת מים זורמים. סיטואציה בלתי אפשרית. השיר עולה וצף, המשפטים ערוכים וסדורים, סוג של אנרגיה שאינני יכולה להסביר אותה (אולי דיוגנס יוכל להסביר), ולמגינת לבי, אני יודעת שברגע שאצא עטופה במגבת ואתייבש, ייבש לו גם המעיין. השיר יברח. כבר חשבתי כיצד אוכל להמציא לי פנקס 'אל-רטב' ו'אל-חמק' שבו אוכל לכתוב את השיר תחת המים הזורמים והוא לא יחמוק ולא יימחק. כן, זרם המים מעורר יצירה. שם שירים נכתבים לי, אבל איני כותבת אותם שם.
אני כותבת בראש ובלב כל הזמן. אבל רגע האמת, רגע היצירה, הם כשאני מכנסת את עצמי לזמן יצירה בסטודיו או ליד המחשב. אם הוא שרד את המקלחת הוא יעלה על הכתב, ואם לא – אחר יבוא במקומו. זאת היא 'הסביבה המאפשרת' שלי, ושם השיר מרגיש בנוח לצאת ולהיות.

מדוע בחרת את השיר הזה?

השיר הזה הוא בחירה מתוך בחירה. הוא אחד השירים שנבחר להיות כאן במדור סופ"ש – ומבין אלה שנמצאים כאן בחרתי דווקא בזה.
שיר זה מייצג בראש ובראשונה את הדברים שאמרתי בשאלה הראשונה ובאחרונה. הוא מביא לידי ביטוי את העיסוק שלי בשתי השפות (המילולית והחזותית). הוא מתכתב עם ציור שציירתי בשנת 1987, הוא מהדהד אליו, אף שנכתב שנים רבות לאחר שהציור הופק. יש אפשרות שאומר שייתכן שבזמן יצירה "אני עולה על גדותיי", המצע לציור והציור אינם מספיקים לי ואז אני נדרשת למילים כדי לומר את אשר עמי בעוד דרך, בעוד צורה. אך מבחינתי, אלה הן צורות שונות ודומות אשר משלימות את עצמן כדי לבטא עולם, לצייר עולם, ואולי גם לתקן עולם.
יחד עם זאת, השיר 'אשה בכחול אשה בצהוב' הוא רק טריגר, דימוי, סמל ומטאפורה אשר מאפשרים לי לומר משהו על החיים, על נשיות, על עולם, על תרבות, על מסורת ועל נפש. כל מה שמעסיק אותי. בשיר זה אני מדברת על נשים, בין אם הן בצהוב ובין אם הן בכחול, "הן נשים מעל כל שעור". אני מתכתבת עם התרבות היהודית, עם איסורים, עם מגדר, עם אמהות, עם זמן, עם מציאות ועל-מציאות. כאשה משוררת – עברייה – יהודייה – ישראלית – אם – יוצרת, השיר הזה בדרכו ובשפתו מייצג אותי (או כמה חלקים ממני), ואולי בהזדמנות זו משמש פה גם לנשים אחרות.

לדף של נורית צדרבוים בסופ"ש שירה 65

הזנת תוכן: 24.9.2015

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"