*
                                  למ.

אַתְּ מַצִּיעָה שֶׁאֶבְדֹּק
מִמָּתַיי קַיָּם בִּי
הַצֹּרֶךְ הַזֶּה
לָקוּם וְלִבְרֹחַ
כְּמוֹ מֵעִיר שֶׁמִּתְהַפֶּכֶת, נֶהֱרֶסֶת
בְּלִי לִרְצוֹת
לְהִסְתַּכֵּל אֲחוֹרָה
אֲפִלּוּ לִשְׁנִיָּה,
וּבְכֵן...
אֲנִי נִזְכֶּרֶת...
כֵּן...
הָיוּ לֹא מְעַט
סִבּוֹת טוֹבוֹת
לִבְרִיחָה כָּזֹאת, לְרִיצָה
עַד קַצְוֵי הָעוֹלָם
שֶׁלֹּא עַל מְנַת לָשׁוּב אַף פַּעַם
כְּמוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב
שֶׁכּוֹבֵשׁ, שֶׁמַּגְלֶּה,
אֲבָל הָיוּ גַּם
הַשִּׁיבוֹת
מִשֶּׁחָלְפָה
הַסַּכָּנָה
מִשֶּׁחָלַף
הַפַּחַד
כְּמוֹ הַשִּׁיבָה הַזֹּאת
שֶׁאֲנִי שָׁבָה הַיּוֹם
מְפוּכַּחַת מֵאֵי פַּעַם,
מְבִינָה, שֶׁזֶּה אוֹמֵר
סוֹלַחַת
לְנַפְשָׁן שֶׁל דְּמֻיּוֹת
הַטְּרָגִי קוֹמֶדְיָה
שֶׁנִּכְפְּתָה עָלֵינוּ
בְּעַל כָּרְחֵנוּ
כִּי גַּם צָחַקְנוּ לֹא פַּעַם
מִבַּעַד לִַדְּמָעוֹת

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

ספר השירים הראשון שזכור לי הוא הספר שירים ופזמונות לילדים של ביאליק, שלמיטב זכרוני אהבתי לקרוא בו, ולא פחות מאשר לקרוא אהבתי להסתכל בציורים.
את השיר הראשון שלי כתבתי בכיתה ה' בעקבות לימודים בבית הספר על הבדואים. אני זוכרת עד היום שורות ממנו כמו "רק נחרת הגמל נשמעת למרחוק ללא סדר ללא חוק" או צער על עזיבתם של הבדואים, ועל ש"השאירוני בדד ללא רע וללא אח". אני זוכרת גם את התחושה המיוחדת שהשרתה עליי הכתיבה, הפליאה על המילים שנמצאו לי, כי כתבתי בחרוזים, ואת השמחה המעורבבת בזרות מסויימת, כשהשיר היה גמור. כאילו שאלתי את עצמי: זה באמת שיר ש א נ י כתבתי?
לימים חשתי תחושות דומות כשכתבתי את השירים שראו אור בספר שיריי הראשון. השירים נכתבו בזמן שבו עברנו דירה מחיפה לזכרון זמן מה אחרי שאמי נפטרה, והתחושה שלי היתה שלא פחות משאני כותבת אותם, הם כותבים אותי.

מה תפקידה של השירה בעינייך?

עבורי השירה היא צורך בסיסי. כשעולות בי שורות שאני מזהה כשורות שיר אני חשה דחף לכתוב אותן, וכשאני מתחילה לכתוב הן כמו ממשיכות מעצמן. מהבחינה הזאת השיר מזכיר חלום, ומכאן נובע לדעתי גם הכוח הסוגסטיבי שלו. לאחר הפריצה הראשונית מתחיל השלב הבא שהוא שלב המחיקות והשינויים, אבל הוא לא היה מתרחש אלמלא התרחשה הנביעה הראשונית.
מעבר לחווייה הפרטית שלי השירה בעיניי היא אבן החן של הספרות. זאת צורת כתיבה מרוכזת מאוד, מצומצמת. מעט המחזיק את המרובה. שיר הוא גילוי, כי הוא מגלה למשורר דבר מה שלא ידע קודם.
השירה כז'אנר ספרותי עמדה במרכזן של חברות דתיות ואידיאולוגיות. המשורר נחשב בהן לסוג של נביא, ואכן נביאים שהתנבאו באופן פיוטי היו בראש וראשונה משוררים. המשוררים הביעו את קולו של היחיד, וההשראה נחשבה לאלוהית. עם ירידת קרנן של הדתות והאידיאולוגיות ירד גם מעמדה של השירה.
כיום בחברה הקפיטליסטית צרכנית שבה אנחנו חיים השירה נדחקה לקרן זווית, אבל דווקא עבורי היא הפכה להיות יקרה יותר מאשר קודם. כאילו הפכה לבעל חיים בסכנת הכחדה שצריך להגן עליו. שירה מדברת בשפה ייחודית, שאף אמנות אחרת לא מדברת בה, ואסור שהשפה הזאת תישכח.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

יש הבדל בין קריאת שירים לבין פגישה עם האדם שכתב את השירים. בדרך כלל אני אוהבת לשבת ולשוחח עם אנשים שאני חשה כלפיהם חיבה ואמון, ולא אכפת לי אם הם משוררים או לא. לעומת זאת יש משוררים רבים שאני אוהבת את שירתם. אל חלקם גם התייחסתי בשיריי כמו למשל אלן גינזברג, פסואה וגם חזי לסקלי.

היכן את כותבת?

אני כותבת בדרך כלל בבית במחשב הנייד. לאחרונה ארגנתי לעצמי את החדר של הבת הבכורה שלי , שכבר לא גרה בבית, כחדר עבודה, אבל כשהיא באה לבקר אני מפנה אותו ונודדת לחדר אחר. אני יכולה לכתוב גם מחוץ לבית, ברכבת, או בבית קפה, או בכל מקום שבו אני מרגישה שעולות בי שורות, שאני מזהה כשורות שיר.

מדוע בחרת את השיר הזה?

בחרתי את השיר הזה כי מתחולל בו תהליך הגילוי שהזכרתי קודם. השיר מתחיל מאיזו תהייה של הכותבת, מניסיון לענות על איזו שאלה לא פשוטה שנשאלה והתקשתה לענות עליה. במהלך השיר היא גם מצליחה לענות וגם לסלוח, ולנסח איזו עמדה חדשה ביחס לחייה, כלומר השיר משנה את נקודת המבט ההתחלתית שלה. כשהתחלתי לכתוב את השיר לא ידעתי לאן אגיע בסופו. כך גם בכל השירים שאני כותבת. מהבחינה הזאת כתיבת שירה מצריכה אמונה ואפילו אומץ. זה כמו להסכים לצנוח צניחה חופשית מתוך אמונה שהמצנח ייפתח מתישהו, או כמו ללכת במנהרה חשוכה כשהמילים עצמן הן הפנס שמאיר את הדרך.

לדף של חני שטרנברג בסופ"ש שירה מספר 24

הזנת תוכן: 6.8.2013

לדף הראשי של משורר באור