עיר ובהלות
איך נָפְלָה עָלַי פִּתְאוֹם עִיר וּבֶהָלוֹת,
קוֹמוֹת עַל גַּב קוֹמוֹת, וְזִכְרוֹנוֹת חוֹלְפִים
בִּי כְּמוֹ מַעֲלִיּוֹת רֵיקוֹת, כִּי נָפְלָה
עָלַי פִּתְאוֹם עִיר וּבֶהָלוֹת, וַאֲנִי אוֹמֵר:
"חַלּוֹן אֵינוֹ אֶלָּא רָצוֹן אַחֵר, פָּתוּחַ",
ואֲנִי מַקְשִׁיב לָרוּחַ מִתְגּוֹשֶׁשֶׁת בַּתְּרִיסִים,
וּלִצְמַרְמֹרֶת הָעֵצִים הַנְּעוּצִים כְּמוֹ
חִצִּים בִּבְשַׂר הָאֲדָמָה.
וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בִּדְמָמָה אֲנִי כּוֹתֵב
וּבִדְמָמָה נִמְחַק. אֲבָל מֻכְרָח אָדָם
לְהַשְׁאִיר אַחֲרָיו סִימָנֵי מַאֲבָק.
איפה השירה פגשה אותך לראשונה?
אמא שלי מספרת שכשהייתי ילד קטן והיא היתה קוראת לי ספרים, היה ספר אחד שאהבתי במיוחד כי היו בו שירים עם חרוזים. התלהבתי מאוד מהחרוזים וביקשתי ממנה שתקרא לי שוב ושוב בספר הזה. אז יכול להיות שזה המפגש הראשון שלי עם השירה. אבל המפגש שאני זוכר בעצמי הוא המפגש עם שירי אלתרמן וביאליק בבית הספר. אני חושב שכילד לא הבנתי חלק גדול מהתכנים וגם לא היתה לי שום דרך להזדהות עם החוויות שמתוארות בשירים האלה. אבל המלים הילכו עלי קסם וריגשו אותי, זה קרה בזכות המוסיקה שנוצרת באמצעות התחביר. גם הצירופים המפתיעים של מלים שבדרך כלל לא נפגשות, גרמו לי התפעמות לא ברורה.
מה תפקידה של השירה בעיניך?
על שאלה מהסוג הזה אני עונה יותר כקורא מאשר ככותב, ובמקום לדבר על תפקיד אני מעדיף לומר מה השירה מאפשרת בעיני, ומה החשיבות שלה. אני חושב שהשירה מצליחה, במיטבה, ליצור יופי גם כשהיא נוגעת בצדדים האכזריים והכואבים ביותר של המציאות. במלים אחרות, היא לא מייפה את המציאות, אבל חושפת את היופי שמסתתר תחתיה. אני חושב שהחברה האנושית זקוקה, בכל נקודת זמן, להרגיש שבאמצעות המלים שבהן כולם רבים, וסוחרים ומקללים ומתווכחים ומשלמים חשבונות, באמצעות אותן מלים אפשר לייצר יופי ומוסיקה מילולית.
השירה גם יכולה לנסח רגשות מורכבים ולפעמים סותרים. בכך היא מעניקה להם לגיטימציה וזכות קיום, ומשחררת את המחשבה והנפש מכבלי החד-מימדיות. בנוסף היא יכולה לרוקן את השפה מהסיסמאות וממטבעות הלשון ומהמבנים התחביריים הקבועים ובכך היא מעניקה לה חיים חדשים ומחברת אותה מחדש אל המציאות. השירה גם יכולה לפרק את השפה הכללית, השגרתית, ההמונית, לשפה אינדיווידואלית. היא יכולה גם להפגיש בין שני דברים שעל פי רוב אינם נפגשים. בשירה אפשר לדבר באותו המשפט על מלאך ועל שולחן המטבח. כשהשירה עושה את זה היא ממחישה את ההרמוניה של העולם, היא נותנת ביטוי לכך שכל הדברים קשורים זה בזה, ולאו דווקא בקשרים הלוגיים שאנחנו מורגלים לחשוב בהם, אלא בקשרים הכמוסים על פי רוב מן העין והמחשבה, קשרים שעוקפים מחסומים של זמן ומרחק. בכך השירה מתקרבת יותר לאופן שבו אנחנו חושבים במובן העמוק ביותר, לפני שהרציונל מתערב כדי לגרום לנו לפעול, בזה היא דומה לחלום, שהוא מחשבה טהורה וחופשייה שלא נועדה להפעיל את הגוף.
משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?
אני חושב שדרך השירה אני למעשה אני משוחח עם כל משורר שאני קורא. אבל הייתי שמח להיפגש ולשוחח עם אבות ישורון. ראיתי קטעים מצולמים אתו וקראתי ראיונות שלו, והוא מסוג המשוררים שמדברים שירה גם כשהם לא כותבים, אין אצלו כמעט הפרדה בין הדיבור לבין הכתיבה. כמעט כל משפט שיוצא לו מהפה הוא שירה צרופה.
היכן אתה כותב?
אני כותב בבית, בפינת עבודה, על המחשב. אבל יש שירים שנכתבים במחשבה, בשלמותם או כמעט בשלמותם, ואז אני רק מעתיק אותם מן המחשבה אל המחשב. זה יכול לקרות בנסיעה, או בזמן טיול עם הכלב, או בלילה, במיטה, רגע לפני שאני נרדם.
מדוע בחרת את השיר הזה?
זה השיר שעל שמו נקרא הספר השני שלי. אני חושב שיש בתוכו הרבה מהמרכיבים שמופיעים לאורך הספר כולו, ובכלל בשירה שלי. גם מבחינה צורנית-אסתטית וגם מבחינת התכנים והעמדה מול העולם, הקיום והשירה.
המשורר אלי אליהו בסופ"ש שירה מספר 3
הזנת תוכן: 24.12.2012