אִמִּי תָּפְרָה לִי
אִמִּי תָּפְרָה לִי
שְׁאֵרִיּוֹת חֲלוֹמָהּ
מִבַּדִּים וּסְרִיגִים
תַּחְרוֹת וְחוּטִים
שֶׁנִּשְׁזְרוּ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת
וַאֲנִי בִּתָּהּ
עוֹלָה חֲדָשָׁה בְּאַרְצָהּ
מְחַפֶּשֶׂת בִּגְדֵי זְהוּתִי
הָאוֹבֶדֶת.
מתוך "להתלבש להתפשט", עמ' 24
איפה השירה פגשה אותך לראשונה?
השירה פגשה אותי בגיל צעיר מאוד. כשאבי היה שר לי את שירו המפורסם של שאול ט', "אני מאמין", הפותח במילים "שחקי, שחקי על החלומות". זה קרה תמיד בשבת בבוקר, כשהכול היה שקט ונינוח, וכמובן לא היו הפרעות אלקטרוניות. התוודעתי גם אל שיריו של אלכסנדר פן, שהיה מגיע לגבעות שיח' אבריק (לא רחוק מטבעון, מקום הולדתי), ובעיקר אל השיר הפותח ב"אדמה אדמתי" (ושמו הרשמי "על גבעות שיח' אבריק"). והיו עוד שירים בסביבה, כגון שיריה של אסתר גמליאלית, אמו של בן כיתתי, בועז, ובפרט השיר "הטנדר נוסע", וגם "זכריה בן עזרא" של שושנה דמארי.
מה תפקידה של השירה בעיניך?
תפקידה של השירה לעורר את הנפש, את הנימים הכי קמאיים של האדם, ליופי, למוזיקה, לאסתטיקה ולהזדהות אישית. יש לפעמים ששורת שיר, או אפילו מילה פיוטית אחת, שתחדור אל לבו של האדם, ולו גם הציני ביותר, הארצי ביותר, ותיתן לו כנפי אפשרות להמריא אל החלום, אל המופלא ממנו ואל הרגש הרדום בתוכו.
מיהו המשורר שאיתו היית רוצה לשבת ולשוחח?
הייתי רוצה לשוחח עם הרבה משוררים, וגם שוחחתי בעבר. למשל יהודה עמיחי, טד יוז, נתן זך, דליה רביקוביץ, דן פגיס (מורי ורבי, על שמו קיבלתי בבוקובינה פרס על שירתי), עם סילביה פלאת ואן סקסטון, אבל בעיקר עם קפקא, שבעיני הוא גם משורר.
היכן את כותבת?
אני כותבת בכל מקום שיש שם עט ונייר. לאחרונה התחלתי לכתוב באייפון, כדי שהשיר לא יחמוק מתחת לידי. אני כותבת לפעמים בנהיגה, ברמזורים. אבל כמובן יושבת אחר כך ליד המחשב, מעבדת ומתקנת את השיר עד שייצא מושלם לטעמי. מה שקורה בפועל הוא, שאני אף פעם לא מרוצה, ומבטיחה לעצמי שבספר הבא אהיה יותר מדויקת.
מדוע בחרת את השיר הזה?
ספר שירי ששי "להתלבש להתפשט" עוסק בבגד, כמטאפורה לספרות, לאמנות, לזוגיות, לאהבה ולחיים בכלל. הספר מלווה בתצלומי גד אולמן, המדגישים את הצד החזותי והאסתטי שלו כאמירה אינטגראלית לתכניו ולמסריו.
בחרתי את השיר הזה, כמחווה לאמי, שהורישה לי שפת בגדים. כרטיס ביקור נשי, ליופי, לאסתטיקה, לאנרגיה של יצירה ודמיון. שפה שהיא צבע, טקסטורה וטקסט. גם טקס. הלוא השיר הנקרא הוא מעין טקס שמאני קדום, מהפנט, מתאר, מצייר. ממחיש. אמי הביאה איתה תרבות אירופית, אלגנטית בת מאות שנים, ואילו אני צמחתי כאן בלבנט, ועדיין מחפשת את האיזון לזהותי (אולי לזהות כולנו שבאנו משם). ובכלל, אמן, משורר, יוצר מחפש כל הזמן, ברגע שיחדל תחדל גם יצירתו.
הזנת תוכן: 9.7.2016
