הָעֵט

הָעֵט
   נָפַל לִי
      עַל הָאֲדָמָה

הִנְחַתִּי אוֹתוֹ
שָׁם
  שֶׁיִּרְאֶה

נְמָלִים וּנְחָשִׁים, עַקְרַבִּים וְקוֹצִים,
דְּבוֹרֵי-דְּבַשׁ
   וּסְדָקִים בֵּין פִּסּוֹת-אֲדָמָה קְטַנּוֹת
כְּמוֹ בֵּין יַבָּשׁוֹת
    בַּיָּם הַגָּדוֹל

שֶׁיִּרְאֶה
הַכֹּל

שֶׁיֹּאכַל
   קַש

שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עַל רֵיק.

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

אני מן הבולגרים של יפו. גרנו במבוי סתום שנקרא רחוב מופתי. אבל הוא לא היה סתום בכלל כי יכולנו ללכת ברגל אל הים, והים היה מה זה פתוח!

שם, במצוק הכורכר של חוף גבעת-עלייה, הייתה לי מערה. אליה ברחתי פעם מריב קשה בבית... ושם נעשיתי משוררת. למדתי להפוך חומרי חיים לשירה. למדתי שאפשר להציל את עצמך מן הבעייתיות והקטנוניות של בני אדם וללכת אל הגדול, אל הטבע. ולמדתי שאם נשארים שם מספיק זמן... נרגעים ונכנסים למצב רוח מיוחד, רגיש ועשיר... שבו באים רעיונות ורואים תמונות ופתאום יש קשר בין דבר לדבר ופתאום יש מילה לכל דבר והמילים משחקות ביניהן וקורצות זו לזו... ופתאום יש באוויר ענן של משמעויות שכדאי לעשות בו סדר, לתת לו צורה, להכניס אותו לבית, לשמור אותו לתמיד.

שיר הוא אנרגיה שמחפשת בית. והאנרגיה הזאת נוצרת ממצב של בהייה או חלימה בהקיץ במקום מוגן, שבו אף אחד לא יפנה אליך פתאום, ואתה יכול לתת לתהליכים פנימיים של יצירת משמעות להתחיל לפעול: התהליך האסוציאטיבי (זה מזכיר את זה), התהליך הדימויי (זה דומה לזה), התהליך העיצובי (זה מתאים לזה).

אתה מרקיד את אלה באוויר כמו ג'אגלינג ופתאום קורה משהו. יש התנגשות בין הכדורים שבאוויר ונוצר משהו חדש שמפתיע אותך. בשיר אמיתי קורה משהו שמפתיע את הכותב.

מה תפקידה של השירה בעינייך?

תפקידה של השירה קודם כול להחזיק אותי שפויה. בנעוריי חשבתי רבות על החיים, על איך צריך לחיות. רק לא כמו הוריי הרצים אחרי הגרוש! והגעתי למסקנה שצריך לחיות כמו רובינזון קרוזו: פשוט, על האדמה, לעשות הכול לבד. מאוחר יותר, כשהצטיינתי בלימודים ובכתיבה, והיו לי הצעות מפתות ללמוד בחו"ל, הייתה לי הדילמה בין להתחיל לחיות בעיר רק למען הקריירה או לחיות בטבע כמו שאני כמהה ואפילו זה יעלה בכך שלא תישאר אנרגיה לכתיבה. מדוע עלולה לא להישאר אנרגיה: גם כי זו עבודה קשה לבנות את ביתך ולגדל את מזונך, וגם כי זו עבודה מספקת כל כך שלא יישאר הצורך לכתוב-לבכות. הלוא רובה של השירה היא "שירת התלונה". רובה של השירה באה מחסר ופצע. ומה אם החיים בטבע ירפאו את הפצע (שכן היה לי?!).

כשמצאתי בן זוג אמן שמסכים ללכת איתי על זה, החלטתי שיש לתת עדיפות לחיים. לחיות חיים מלאים על פני האדמה. וזה יהיה מעין מבחן אם אנו באמת אמנים. חיי היו הגשמה של חלומי על חיי טבע ואהבה גדולה ובית אמיתי, אבל הדחף לכתוב נשאר. לא רק נשאר, אלא שאם אינני מרשה לעצמי להיכנס למצב כתיבה במשך תקופה ארוכה, אני נעשית חולה. עודף העוררות, שאר הרוח, האנרגיה הזו שרוצה לצאת ולעשות במילים ולבנות בתים בשפה... האנרגיה הזו הופכת לרעל אם היא לא מתנקזת בכתיבה.

אבל כתיבה איננה צריכה להיות ניקוז של רעלים, כמו שלצערי רבים עושים. כישרון אמיתי עושה מטמורפוזה לכאב האישי ולומד לקבל ממנו דחף, אבל לא להפוך אותו לנושא בלעדי. תפקידה החיצוני של השירה הוא לרגש או לעורר "תנועת נפש" כמו שמאיר ויזלטיר אמר פעם. אני קוראת כל ימיי רק שירה, בכמה שפות, ומה שאני מצפה לו זו ההפתעה של אירוע בשפה, והנאת התובנה.

אבל שירה עושה גם יותר מזה. בהיותה רגשית וחושנית, בהיותה שינוי במצב המודעות לעבר מצב עמוק יותר, היא יכולה להכניס לנו רעיונות לראש, לגרום לקונברסיה פנימית!

לפני כמה שנים הבאתי לארץ את הסוגה החדשה הנקראת – אקופואטיקה. שירת טבע הנכתבת על ידי משוררים שיש להם עניין גם באקולוגיה. רובה של שירה זו אינה מגויסת, אבל גם שירה לירית, ואולי דווקא שירה לירית הנובעת מזיקה עמוקה לסביבה הפיזית וכאב אמיתי על פגיעה בה, עשויה להשפיע לכיוון של עיצוב תפיסת עולם פחות מזלזלת ומזיקה ואפילו שינוי ערכים עמוק של איש המערב. למעשה, מבקרים אחדים אף מועידים לשירה את תפקיד השכנוע מבפנים שהאיומים בהכחדת החיים לא כל כך הצליחו לחולל.

מיהו משורר שאיתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

בארץ? יש לי קשרי ידידות עם רוב המשוררים ואין בעיה לשוחח. בכל זאת, לפני שנים יזמתי סדרת ראיונות עומק עם משוררים כדי שאלה ייפתחו באמת ויגידו הכול. אין מעניין יותר מהמעבדה השירית של משוררים. אבל מי שהייתי רוצה לשבת ולשוחח איתו הוא המשורר האמריקאי גארי סניידר. הוא המשורר המוביל בשירה האקופואטית וחי כמוני בחווה מבודדת.

היכן את כותבת?

אני יכולה לכתוב רק בחוץ. כשאני בכליל זה על סלע שטוח כמו שולחן בחורש הטבעי שליד הבית. שם בצל האלונים ועם העמק הנטוע זיתים מול עיניי אני כותבת כבר למעלה מ-20 שנה. כשאני בכנרת זה על סלע בזלת בחוף גינוסר או ליד קבר רחל המשוררת בבית העלמין על הקרקע. כשאני בירושלים זו החצר ברחוב הנביאים 64, שם חיה רחל שנה אחת ועדיין מפוזרים במקום שרידים סוגסטיביים.

או חצרותיהם של כמה מנזרים. במנזר אפשר לכתוב גם בתוך החדר כי פשטותו הופכת אותו לטבע. בקיצור, אני מקבלת את השראתי מן הטבע ומן המקום. באותה תקופה, אם אשב בכנרת אכתוב עליה, ואם אשב במנזר בהרי ירושלים אכתוב עליו.

מדוע בחרת את השיר הזה?

את השיר הזה כתבתי לפני שנים רבות כשישבתי בשדה בכליל וכתבתי. לא הכנסתי אותו לספר "כליל". לא ראיתי מה יש בו. הוא נראה לי זניח. ורק כעבור שנים, כמו האיש שפתאום נודע לו שהדיבור הפשוט שלו נקרא "פרוזה", נודע לי שמה שאני כותבת זו "אקופואטיקה"... הבנתי שהשיר הזה הוא "אני מאמין".

לדף של סבינה מסג בסופ"ש שירה 14

הזנת תוכן: 22.11.2015

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"