לפני שאתה

לִפְנֵי שֶׁאַתָּה מַמְשִׁיךְ
לְאִיתָקָה שֶׁלְּךָ,
קַח אֶת מַגַּע יָדִי בְּעָרְפְּךָ,
קַח אֶת מַבָּטִי שֶׁנָּח עָלֶיךָ
כְּשֶׁהֵבֵאתָ לִי מִשַּׁעַר שְׁכֶם
כַּעַךְ שֻׁמְשֹׁם חַם וְרֵיחָנִי.
אַל תַּשְׁאִיר כָּאן דָּבָר.

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

נולדתי וגדלתי במושב קטן בעמק המעיינות, מול הרי הירדן. בבית בו עץ התות ותנועת ענפיו מסוככים על המרפסת, החתול נרדם על מטאטא הקש וסבתא בחצר האחורית של הבית, אופה מיני לחם ועוגות מתוקות על סאג' , התרנגולת מטילה ביציה בגינה ולעת ערב הכבשים שבות מן המרעה. מראות פלאים של עושר ויופי עדין ואינסופי, אלה וכיוצא באלה היו לי מפתח לעולם השירה.

מה תפקידה של השירה בעיניך?

השירה היא סינתזה של דמיון, הגות ורגש של היוצר ותפקידה לעורר את אלה גם אצל הקורא. היא מקום שפותח סדק לעולם הבלתי נודע הממתין לשעתו להתנסח במלים הכי נכונות שבמילון. שירה היא כיסוי וגילוי. היא דרך של חיפוש וגילוי נפשי ורוחני, אצל המשורר ואצל הקורא. תפקידה לחיות בעולם ולעורר תנועה, פנימה והחוצה.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

הרבה מאוד משוררים\משוררות מסקרנים ומעוררים את דעתי. משוררי "תור הזהב" בספרד מהלכים עליי קסם; מרתקת המחשבה שבחיי היומיום הם לא דיברו עברית, אך בכתיבתם כתבו בעברית, בלשון השאובה מכתבי הקודש, התפילה, הפילוסופיה וההגות היהודית. יש בזה הצהרה על זהות ושייכות. אני יכולה לחשוב על אבן גבירול שניסח את עולמה של הנפש (כתר מלכות) בעומק הגותי חד פעמי: "כי מאש הנשמה נברא הגוף ויצא מאין ליש".
גם משוררי וסופרי השואה, כמו פאול צלאן, ז'אן אמרי, פרימו לוי ועוד מותירים אותי בתחושת היפעמות נוכח היכולת לדובב ולכתוב את שתיקתם ורחשי לבם. מבע כזה, המלווה בתו אסתטי, מגלם את המורכבות לה נדרש היוצר ששירו בוקע מתוך האימה הנוראה ביותר שבנפשו.

היכן את כותבת?

השורות הראשונות של ספרי "נשל" נכתבו תוך כדי שיטוט והליכה ברחוב. הימים היו של ראשית הפרידה מהאיש שהיה אהובי. ההילוך ברחוב בו נהגנו ללכת, שאון הכביש ותנועת המכוניות הערה, היה למקום בו נולד השיר.
הכתיבה מוצאת אותי כמעט בכל מקום. גם אם היא לא נכתבת מייד היא נוצרת במקומות לא קרואים. זה הנסתר והפלא המגולם בתהליך היצירה.

מדוע בחרת את השיר הזה?

בחרתי בשיר "לפני שאתה" משום שהוא מבטא במלים מעטות תנועה פנימית גדולה. בשיר מתגלה הדוברת כאשה שהשלימה עם הפרידה. הגעגוע והשבר מפנים מקום למעין אקט של היטהרות כאשר היא משלחת אותו לאיתקה שלו. היא פנלופה הנאמנה והוא אודיסאוס שהפקיר אותה לטובת המלחמה בטרויה וקירקה, אלת השחר יפת השער. אודיסאוס שלה, הוא כבר זר שחוזר אליה לחלות את פניה, הפעם משער שכם, מביא לה מנחת ריצוי: "כַּעַךְ שֻׁמְשֹׁם חַם וְרֵיחָנִי" אבל היא משלחת אותו ומודיעה לו "אַל תַּשְׁאִיר כָּאן דָּבָר" (שם, 64).

הזנת תוכן: 25.8.19

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"