העפרוני ממריא

כַּנָּר וִירְטוּאוֹז
מַשְׁמִיעַ סוֹלוֹ מְסֻלְסָל שֶׁלְּךָ
בְּאוּלַם הַקּוֹנְצֶרְטִים.
אַתָּה עוֹשֶׂה זֹאת טוֹב יוֹתֵר.
כְּשֶׁאַתָּה שָׁר אַתָּה עָף.

גּוּפְךָ הַקָּטָן
לָבוּשׁ בֶּגֶד אִכָּרִים פָּשׁוּט
נוֹסֵק מִשָּׂדֶה חָרוּשׁ
עַד לָאוֹקְטָבוֹת הֲכִי גְּבוֹהוֹת בַּשָּׁמַיִם
נֶעֱלָם בְּתוֹכָם כִּנְשָׁמָה
וְשָׁב לְאַדְמַת הַלֶּחֶם וְחוֹזֵר חֲלִילָה
כִּי לֹא עַל הַמּוּזִיקָה לְבַדָּהּ תִּחְיֶה הַצִּפּוֹר.

הַכִּנּוֹרוֹת, הַוְּיוֹלוֹת, הַצֶּ'לוֹ, הָאַבּוּבִים,
הַקְּלַרְנִיתוֹת וַחֲלִילֵי הַצַּד
מְנַגְּנִים לְךָ מֶרְחָבִים
בִּתְנוּעַת פְּרִישָׂה מַתְמֶדֶת.

דִּיסְק שֶׁל ווֹהְן וִילְיַאמְס
מִסְתּוֹבֵב עַל צִירוֹ
אֲנִי מַקְשִׁיבָה
וְאֵין לִי גּוּף.

"The Lark Ascending"
יְצִירָה שכתב המלחין האנגלי ווהן ויליאמס 1872–1958

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

השירה והמוזיקה פגשו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי ולכך דאגה בלי כל ספק אמי ז"ל. היא קראה בפני שירים של מאנגער, משלים של שטיינבערג ושירי משוררים גרמנים (שתרגמה לי על המקום לעברית עילגת משהו). אימא שרה לי משירי געבירטיג ושוברט. היא בעצמה כתבה שירים ותרגמה שירת יידיש לגרמנית. בנוסף קרבה אותי למוזיקה הקלסית. היינו מאזינות נאמנות של החידון המוזיקלי ב"קול ישראל" כל שבת בבוקר . הבית היה מלא בספרים ביידיש ובגרמנית ובספרי אמנות שהביאה עמה כשעלתה ארצה בשנת 1933 וביניהם גם פנינה בעברית- ארבעה כרכים של יצירת ביאליק , וחתימת ידו בעפרון (!) על הדף האחרון של כל אחד מהם מתנה מסבי שנספה בשואה. הייתה לו בטשרנוביץ' חנות גדולה לספרי קודש וספרות עברית.
אימא דברה בדימויים ומטפורות אפילו בדיבור היום יומי שלה, ואפשר לומר שנדבקתי ממנה. אני כותבת מגיל צעיר מאוד אבל העזתי לצאת עם שני ספרי "בערות האהבה" ו "בתנועת פרישה מתמדת" רק שנים רבות אחר כך.

מה תפקידה של השירה בעיניך?

אני לא חושבת שיש תפקיד לשירה. היא קיימת. אלה שכותבים שירה אינם יכולים שלא לכתוב אותה ואלה האוהבים שירה אינם יכולים שלא לקרוא בה.

היכן את כותבת?

אני כותבת אך ורק בחדר העבודה שלי - מקום אהוב עלי מאוד. החתול הענק שלנו, טדי, יושב על השולחן ומניח מדי פעם את כפותיו על המקלדת. אני מפצירה בו בקול מתוק להתרחק והוא מבין ונעתר לבקשתי.

איך יודעים שהשיר גמור?

אני חושבת שיקשה עלי מאוד להתייחס לשאלה הזאת באופן כללי. נראה לי שכל שיר לגופו. בשיר " העפרוני ממריא" סיימתי במשפט אני מקשיבה ואין לי גוף. הציפור הקטנה וההקשבה המתמסרת לכל מה שמתואר בשיר משכיחות ממני את גופי ומפנות בנדיבות מקום לנפשי ולתענוגותיה המופשטות. אין למעלה מזה ואין להוסיף על כך דבר.

מדוע בחרת את השיר הזה?

בחרתי ב "עפרוני ממריא" (בהשראת היצירה המוזיקלית הנפלאה של המלחין הבריטי ראלף ווהן ויליאמס בעיבוד לכינור סולו ותזמורת) כי כשקראתי את השיר המוגמר שוב ושוב, הרגשתי שהטבע, השירה, המוזיקה והיופי הזמינו אותי לרחף עמם במעגל. היה נעים לחרוג משירי הכאב למינהו שיש לי מהם בשפע.

לדף של יעל זילבר כהן בסופ"ש שירה 21

הזנת תוכן: 14.11.2013

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"