הספינה

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַסְּפִינָה.

אֶת הָעֵץ הָאָכוּל מֶלַח וְאֶת הַמִּפְרָשׂ

הַלָּבָן, הַמֻּכְתָּם מֵרוּחַ קָשָׁה .

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַסִּיפוֹן הָרֵיק,

אֶת הַחֶבֶל הֶעָבֶה, הַקָּלוּעַ,

הַמַּצְמִיד אוֹתָהּ לָרְצִיף הָאָרֹךְ

בּוֹ דּוֹמְמוֹת עוֹד אֵין סְפֹר

סְפִינוֹת. עוֹבֵר לַיְלָה וְעוֹד אֶחָד

וְהַיָּמִים, עוֹבְרִים הַפְּרָחִים בַּמַּיִם,

שֵׁמוֹת, אֲרָצוֹת, עָרִים.עוֹבְרִים

יְדִידִים וּפָנִים, מֵתִים עוֹבְרִים.

אֲנִי רוֹאֶה כֵּיצַד הַחֶבֶל מִתְעַיֵּף,

כֵּיצַד הוּא נִקְרַע, כֵּיצַד עֵץ

הַסְּפִינָה רוֹצֶה לָצֵאת לִנְדִידָה

אַחֲרוֹנָה. הַמַּיִם שְׁקֵטִים וּשְׁלֵוִים

הַיָּרֵחַ מְהַתֵּל בָּהֶם, קוֹל חֲצוֹצְרָה

מֵאֵי שָׁם, קוֹל פִּכְפּוּךְ, דְּמָמָה.

אֲנִי רוֹאֶה כֵּיצַד יוֹם אֶחָד, בִּבְהִירוּת

חַמָּה, בְּקַלּוּת, הִיא תִּתְרַחֵק אֶל הַהֶמְשֵׁךְ:

מַיִם, אוֹר, בְּדִידוּת.

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

בדוכן ספרים בשבוע הספר בירושלים כשהייתי בן ארבע עשרה. למדתי אז בישיבה תיכונית. הימים היו מלאים בשעות של תלמוד ומוסר, בדחיקה פנימה של התפרצות הגוף, של הסקרנות והצבעים שמחוץ לקדרות המסדרון האפורה. ברחתי מהישיבה ושוטטתי בין הדוכנים, אולי לומד, חש בפעם הראשונה את המילה נדודים, משהו בתנועה שם, בדפדוף, במהירות בה צללתי אל שורות ומילים שלא הכרתי היה משכר וחשוב. הגעתי לדוכן ולקחתי, ללא דעת, אסופה של אברהם חלפי, נעצרתי בשיר " קשה בלילה בלי אדם/ לא טוב ביום עם אנשים/ עולים לזרוע בעיתם/ כוכבי לילות/ אורות קלושים/ והרחובות בעיר כתהום/ בלילה- עצב מגושם/ קשה עם אנשים ביום/ בלילה/ אין בהם אשם".השיר הזה הימם אותי. היום אני מביט שוב – זהו שיר מעט פשטני. אבל יש בו, בגרעין, את מה שמפעיל אותי עד היום מול השירה- התמסרות וכנות, ניסיון עיקש להסביר דבר נסתר לגמרי- מדוע אנחנו חסרי מנוחה כל כך, באים ויוצאים ,מתקרבים ומתרחקים, מנופפים בידיים וכל זה כי אנחנו חשים, יותר מזה, יודעים, שיש משהו מופלא וחסר פשר, ססגוני ומלא תשוקה. דבר שאין לנו את הכלים להכיל ולהחזיק, לתאר ולברר עד הסוף, והשירה, יותר מכל מדיום ומעשה אנושי אחר לא רק יוצאת למסע בעקבות התחושה הזאת, את זה דרכים רבות עושות,אלא היא חוגגת את חוסר המובנות, את הפליאה, היא באיזה שהוא מקום בכלל לא רוצה להגיע, רק לשאול.

מה תפקידה של השירה בעיניך?

תפקיד זו מילה הרסנית, אולי מה היא מעניקה. ב" נוסטלגיה" של טרקובסקי, בסצנת הפתיחה מכונית חוצה את הפריים, המצלמה נשארת כמה שניות על הריקות- גשר, צמחה, נוף, אין פעולה, אין למה, אין סיבה. זה חוזר ברבים מהסרטים שלו, כמו גם של ממשיכו השונים, כל אחד בדרכו. האם הפעולה היא הסיבה לקיום? העולם הקפיטליסטי עונה שכן, עולם התקשורת והמדיה עונה שכן, לפעמים, אפילו היקום המשפחתי שלנו עונה שכן- כמה מחוות וטקסים יש לנו! . אבל הנפש-עונה שלא. השירה מעוררת את המרד, את הסירוב לפעולה ומתן הבמה לרגע, כמו שהוא, ללא מה שכבר רודף וגוהר עליו- המחר, ההחמצה, המוות שזוחל אלינו תמיד. ומה זה הרגע? דבר אחד ויחיד – השלמה, האפשרות להביט בלא להימלט, כי מה שאנחנו עושים זה לברוח הלאה, הרגע הוא, בסופו של דבר, מבט על המוות, על האין-אחר כך, אם הפחד מן ההעדר גורם לנו לנוס אל הצרכנות והמלחמה, אל הסיסמאות, הלאומנות, ההקצנה והתאוות, הרי שהשירה, המבט ברגע, האפשרות לכתוב: "יש זוג סוסים שחורים באחת השעות" ( אצ''ג) היא הדרך היחידה להיפרד מן החרדה ולעמוד מול הדבר ואז אחריו בניצחון האחד שאנו מסוגלים אליו כבני אדם. הניצחון על החרדה מלחיות.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

רשימה חלקית ראשונית- הרברט, מילוש, זגייבסקי, נרודה, ואיחו, פיסרניק, אודן, בליי, גינצברג, א'והרה, לאליץ', לורקה, רילקה, ברודסקי, אחמטובה, מנדלשטם , בישופ, טורקה, מרגריט, מונטרו, צלאן. אלו רק בשליפה וזרים. עכשיו, אחרי שהתחמקתי ועוררתי אנטגוניזם, מה משותף למשוררים הללו ולאלו שלא כתבתי? אומץ. כל אחד מהם נתן את עצמו ככל שהיה מסוגל. ללא התהדרות בלבוש, ללא התחמקות, ללא הסתרה. את הרברט הייתי שואל על הכאב המודרני, את נרודה על צבע הסלעים בים לאחר השפל, את בליי וגינצברג על נסיעות לאורך כמה ימים בערבה פתוחה ושטוחה, את רילקה היכן הכנסייה במזרח שהאיש יצא אליה, את אחמטובה על הצער, את ברודסקי על יהדות, אם חיפשת ממלכה, אימפריה נשכחת, מדוע לא ימי שלמה? את סירקה טורקה על היער והחיות, את צלאן איך אפשר שהעולם עוד קיים אחרי אירופה, את לורקה על ניו-יורק, את ואיחו על פאריז ואת מרגריט על החורף.

היכן אתה כותב?

ישנם בעצם שני מקומות- בבית, בחדר, מול המחשב כשבחלון עצי השקמה וחוטי החשמל ובנסיעות, עדיף ארוכות ועדיף בבוקר מוקדם. כמעט ולא עובר יום בלי כתיבה- ביקורת, שירה, פרוזה, משהו. את רוב הכתיבה אני מעדיף לעשות בחדר, העולם בדרך כלל מפריע לי לדבר על העולם.

מדוע בחרת את השיר הזה?

השיר הזה חוזר אל אחת התשובות שעניתי, אל המוות. רבים מהשירים שלי מגיעים לאזור הזה, לדמדומים, לוויתור . אבל בשיר הזה יש לי תחושה שמצאתי דימוי נכון- הספינה שקשורה אל המזח, ספינה אכולת מלח הימים והטיפוס והזיכרונות, המפרש שלה חתך באוויר יבשות שונות, שדות קרב, מעשי אהבה ורגעים של ריקוד ומוזיקה. היא קשורה, אולי כל לילה, אולי לעת זקנה, אולי תמיד, אל המזח. אבל יש בה תשוקה כל הזמן לצאת לאותו מסע אחרון- אל המים הפתוחים, ללא הפרעה יותר. השיר מנסה לתאר כיצד הדברים חולפים, שנים ומאורעות, הכל כהרף, נצרב על פני המים ונגוז, החבל לאט לאט נקרע, הגוף חורק, בכל פעם מעט יותר חופש לעץ הספינה, נעה עוד מעט, ולבסוף- מים, אור , בדידות. אין פה אהבה למורבידי, וגם אם אני חוטא ברומנטיקה ואני חוטא וגאה בכך הרי שהרצון להמשיך הלאה הוא אולי, כמו בשאלה קודמת אחרת, הרצון להגיע לפשר, לפתור את מסתורין הקיום.

ביוגרפיה

יונתן ברג נולד בי"ד באב תשמ"א, 14 באוגוסט 1981 בירושלים. משיריו פורסמו במוספים הספרותיים של העיתונות היומית ובכתבי העת ספרותים. הוא עורך ומנחה מפגשים עם יוצרים בהליקון. ובעל הטור "קורא על הדרך" במוסף "שבת" של העיתון 'מקור ראשון' וכותב ב-ynet.

ספר שיריו הראשון, "מפרשים קשים" יצא בשנת 2012 בהוצאת קשב לשירה.

לקריאת שירים נוספים של יונתן ברג

משירי חשבון הנפש

על ספרו של המשורר יונתן ברג "מפרשים קשים", עיתון הארץ

ספרו של המשורר יונתן ברג "מפרשים קשים" באתר אינדיבוק

הזנת תוכן: 8.12.2012

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"