משטרת השירה

מִשְׁטֶרֶת הַשִּׁירָה פָּרְשָׂה דִּמּוּיִים בְּצִדֵּי דַּפִּים.

מִי שֶׁעוֹבֵר אֶת הַכַּמּוּת הַמֻּתֶּרֶת

מְאַבֵּד אֶת הָרִשָּׁיוֹן הַפּוֹאֶטִי.

מִי שֶׁלֹּא מַסְפִּיק כֵּן

נִכְלָא בַּעֲווֹן זִיּוּף

רִגְשִׁי. וּמִי שֶׁלֹּא

כּוֹתֵב בְּרוּחַ הַזְּמַן

פַּעֲמוֹנִים

מְצַלְצְלִים

מוֹחֲקִים

לוֹ אֶת הַ

גּוּף

הָרִאשׁוֹן

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

אני בן של מורה לספרות, אז השירה הייתה תמיד נוכחת בבית, ולא בצורה שטחית אלא מאוד מעמיקה, אני חושב שכבר כילד קטן ידעתי לנתח את "ספר שירי הלבן" של רחל או את שירת ספרד, אבל בתור חוויה אישית, בגיל שש, כשלמדתי לכתוב, ביקשו מהכיתה שלנו לכתוב משהו יצירתי, אינני יודע איך נחה עליי הרוח, תוך דקות ספורות חיברתי שיר והמורה התלהבה ממנו ושלחה אותו לעלון של היישוב שנקרא עלי מיתר. סיפרתי לאימא שלי ששיר שלי עומד להתפרסם, אבל דווקא לתא הדואר שלנו הגיע גיליון פגום, ואימא שלי לא האמינה לי ששיר שלי התפרסם, עד שהמורה הפרטית שלי, שניסתה לעזור לי להתגבר על הדיסגרפיה שלי, החמיאה לה והראתה לה את העותק שלה.
ההתחלה הממשית הייתה בגיל 16 כשנזקקתי לשירה לצורך מחזה ולא ידעתי בכלל איך ניגשים לכתיבת שיר – כשהתקבלתי למתא"ן – מפעלי תרבות ואמנות לנוער, דווקא ככותב פרוזה, גיליתי שהשד לא נורא כל כך, והתחלתי לכתוב שירים בצורה קצת לעומתית, לא מתוך אמונה בכישרוני, אלא דווקא בחוסר כשרוני. ליאת קפלן הייתה זו שידעה לנווט בחוכמה את הפרץ היצירתי שלי לצורה שימושית יותר.

מה תפקידה של השירה בעיניך?

תפקידה של השירה בעיני היא להיות כמו "מעשה בשלושה האגוזים" בסיפורה של לאה גולדברג – חפץ אשר לכשעצמו אין לו ערך רב – אבל כשהוא בא לשימוש ברגע הנכון הוא יכול להסב קורת רוח, להציל, לעודד, לנחם ולהזין.
השירה מחברת אותנו עם משהו קמאי, עם אותו "לוגוס" שנדמה שכבר אין לנו קשר איתו, ואיננו יודעים לפרש אותו כראוי אם הוא מילה או מעשה, ולמעשה הוא גם וגם.

משורר\ת שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

המשורר שבאמת הייתי רוצה להכיר הוא דן פגיס, והקדשתי לשם היכרות זו זמן רב של נבירה בארכיונים וקיבוץ טקסטים. הסיבה שהוא מהלך עליי קסם היא שהוא שהוא התחיל כמוני, מאובדן מקום וזהות, והצליח לברוא את עצמו מחדש. הדבר ברור לי במיוחד כשאני קורא את "הביצה שהתחפשה" יש לי הרגשה ששם הוא לא מתחפש אלא אומר את האמת. אלתרמן גם הקסים אותי בנעוריי וגם אותו הייתי רוצה להכיר כי גם הוא סוג של מתחפש.

היכן אתה כותב?

אני כותב בכל מקום, אני אסיר תודה על כך שמהרבה בחינות, כדי לכתוב אני אפילו לא זקוק לזמן חופשי, להיפך ככל שמטילים עליי יותר משימות – כך היצירתיות שלי גוברת, אבל מאז שגיליתי את "גיליסט" שזו רשת חברתית שכולה נתינה, אני משתדל לגנוב לעצמי חופשות בשכירויות משנה – סאבלט – שגובות מחיר סמלי או מבקשות ממך לשמור על הבית וחיות המחמד תמורת השהות בבית, אני לא אדם שיוצר בקמעא קמעא אלא בהרף עין, למשל חצי מן הספר "חוד הלב" נכתב באחר צהריים אחד, בעודי מנסה להתכונן לתחרות על ספרי ביכורים, ושילבתי בו שירים מוקדמים יותר והתאמות שנוצרו במהלך העריכה. אני מאוד אוהב לכתוב גם במקומות כמו "מיזנטרופ" או "חדר העבודה" ששם שומרים על השקט והריכוז בעבודה אם כי מוסר העבודה שלי מונע ממני להתנתק מן המציאות כליל. אני גם מנהל פנקסים של רעיונות, אשר עוברים סוג של סינון, בין היתר כי לא כל רעיון עומד במבחר הזמן, על רעיונות רבים לכתיבה אני מוותר כי אם הייתי בהריון עם כל כך הרבה סיפורים ושירים אני חושב שהייתי מתפקע.

מדוע בחרת את השיר הזה?

השירה הזה נכתב בנקודת משבר, כשלא ידעתי עוד למי אני עמל ומה הטעם בכתיבת שירה. באותו יום פגשתי לראשונה בחיי את המשוררת עוז רוטברד, שעודדה אותי והתפעלה ממה שיש לי לומר. כתבתי באותו ערב את השירים שהתפרסמו בסופו של דבר בשבו 25, והשיר הזה מייצג אולי את ההאשמה שלי כלפי מי שמזייפים את שירתם, אם כי ברור לי שמה שנראה בעיני זיוף, בעיניהם נראה אמת גדולה ולהיפך.

לדף של יואב איתמר בסופ"ש שירה מספר 23

הזנת תוכן: 3.3.2013

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"