יוסי גמזו

שִירָה הִיא רִפּוּי קְבוּצָתִיyosi gamzu

שִירָה הִיא רִפּוּי קְבוּצָתִי שֶל אֵלֶּה
שֶאֵין לָהֶם בְּעֶצֶם לֹא רִפּוּי וְלֹא קְבוּצָה.
זֶה מַה שֶּנִּשְאַר לְאִיש חִלּוֹנִי מִן הַתְּפִלָּה
כְּשֶלָּחַץ אֱלֹהִים עַל הַגַּז וְהוֹדִיעַ:
"לֹא לַעֲלוֹת יוֹתֵר!"

הֵם מְרִיחִים זֶה אֶת זֶה כִּכְלָבִים,
כְּמוֹ הַהוֹמְלֶסִים בְּגַן-הָעַצְמָאוּת, כְּמוֹ נַרְקוֹמָנִים,
בְּלִי שוּם "עֲצוֹר, סִיסְמָה", כְּמוֹ רֵמָטִיזְם אֶת בּוֹא הַגֶּשֶם,
כְּמוֹ הַפּוֹרֵץ אֶת הַכַּסֶּפֶת
שֶיֵּש בָּהּ אוֹ אֵין כִּסּוּי.

הֵם יוֹדְעִים שֶיֵּש קֶשֶר רוֹפֵף, אִם בִּכְלָל,
בֵּין הַבְּרַנְז'וֹת וְהַקְּלִיקוֹת הַקְּרוּיוֹת יַעֲנִי "קִרְיַת סֵפֶר"
וּבֵין הָרְגָעִים הַנְּדִירִים שֶבָּהֶם
מְדַבֵּר אֱלֹהִים מִן הַסְּנֶה.

הִיא עוֹבֶרֶת דִּירוֹת כְּמוֹ אָסִיר בִּטְחוֹנִי נִמְלָט, לִפְעָמִים הִיא גָרָה
בַּמְּקוֹמוֹת הַפָּחוֹת מִתְקַבְּלִים עַל הַדַּעַת אַךְ לֹא עַל הַלֵּב (הֲלֹא פְרַנְק,
הַבּוֹדְלֶר הַיְּהוּדִי הַמֻּפְלָא כְּבָר נִבָּא שֶהָעִיר תִּכָּבֵש מִן הַגּ'וֹרָה),
עִם הַשְּלֶעפֶּערְס בַּשֶּלֶג בַּפַּרְק, עִם הַהֵם
הַנּוֹשְכִים אֶת לֵילָם מִבְּדִידוּת.

וַאֲנִי יוֹדֵעַ
שֶהֵם יוֹדְעִים
לְפִי פְּעִימַת הַכְּאֵב בַּקִּישְקֶעס,
לְפִי סֻלַּם-רִיכְטֶר-הַלֵּב שֶאַף פַּעַם אֵינוֹ מְשַקֵּר, מָתַי
הִיא אִתָּם, הִיא אִתָּם בֶּאֱמֶת כְּמוֹ שֶאִמָּא יֶשְנָה אִם אֲפִלּוּ אֵינֶנָּה,
בַּסִּינְקוֹפָּה שֶבָּהּ מְקַרְקֵף הַבָּרָק
אֶת עוֹרוֹ שֶל הַחֹשֶךְ
לְאוֹר.


איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

בגיל 9 וחצי כתבתי שיר ילדותי אך מלא כאב על מותה של אמי, כ-4 שנים קודם-לכן, ממחלת הסרטן בהיותה רק בת 32. היא לחמה, כשנֶּשֶק בידיה, בהיותה סטודנטית צעירה בווינה, את מלחמתו האבודה של השׂמאל האידיאליסטי (ה"שוּצבּוּנד") בקלגסיו הפשיסטיים של רודן אוסטריה, אֶנגלבֶּרט דוֹלפוּס, שהִסגיר את ארצו לאוסטרי אחר, אדולף היטלר. היא היתה אסיסטנטית-המחקר של הסופר היהודי-צרפתי אנדרֶה מוֹרוּאָה (שספריו "אריאל", "ליבו של בּיירון", "ד'יזרעאלי", "שושני סתיו" ו"דברי ימי אנגליה" תורגמו לעברית). והיא האישיות שהשפיעה עלי יותר מכל אדם אחר. בהיותי בכיתה ג' בגימנסיה "הרצליה" (ששכנה אז היכן שכיום מתנוסס לו "מגדל שלום") רצתי אל בית-הקפה הפופולארי של סוף שנות המנדאט, קפה "קרלטון", בקרן רחוב הרצל ושדרות רוטשילד, שם נהג אבי, שניהל באותם ימים את מוזיאון ת"א הישן, לסעוד את סעודת הצהריים היומית שלו בחברת המשורר אברהם שלונסקי. שלונסקי, שקבע את המטכ"ל הספרותי שלו בבית-קפה זה, היווה שם מוקד עלייה לרגל של סופרים ומשוררים צעירים שנתקראו לאחר שנים "דור בארץ" או "דור הפלמ"ח".

והנה, בעוד אני מראה לאבי את השיר הילדותי שלי, לא שׂמנו לב לעובדה הקונספיראטיבית כי מאחורי גַּבֵּנוּ מציץ אברהם לשונסקי ומעתיק לפנקסו את שורותיו העילגות והתמימות של הילד בן ה-9 וחצי. כעבור שבוע סיפרה לי ילדה אחת מבנות כיתתי, כי בקיוסק המפורסם של צמד האחים רוֹבָּנֶנְקוֹ בפינת שד' רוטשילד ורח' הרצל (שב"ילקוט הכזבים", שהופיע כמה שנים מאוחר יותר, לֻגלַג בו על השלט המסחרי שלהם: "בואו והִתכּבּדו בשתיית המיצים הטבעיים של האחים רובּננקו"...) תלוי בחוץ, באטב-כביסה, בין שאר עיתוני היום, גליון חדש של השבועון "משמר לילדים" ובו השיר האינטימי שלי שנחשׂף, ללא ידיעתי והסכמתי, קֳבָל עם ועֵדָה. ביקשתי מאבי כמה פרוטות, קניתי את העיתון ורצתי והבאתי אותו לאבי. אבי התכעס מאוד והבין מיד כי ידו של שלונסקי היתה במעל (שלונסקי ערך אז את מוספו הספרותי של עיתון "השומר הצעיר" "מִשמר" (לימים "על מִשמר") ובן-חבורתו, המשורר רפאל אליעז, ערך אז את "משמר לילדים". לאור הדוגמה המאוד בלתי פדגוגית של כמה אבות שהוציאו בספר את שירי-הבוסר של ילדיהם (אותם החשיבו כמשוררים לעתיד מבלי שצוּיידוּ בסבלנות לראות מה יצמיח אותו עתיד) נזף אבי קשות בשלונסקי – ודי לחכימא בגמיזא – ולא החליף עמו מילה במשך עשׂור שלם. מאחר שמכל אותם ילדי-פלא לא צמח ולוא גם משורר רציני אחד, חשש אבי מאוד פן יעלה לי הדם לראש ולזכותו עלי לציין כי היה יושב עמי שעות רבות ומעביר ביקורת נטולת כל משֹוא-בָּנִים על כל שורה שכתבתי ומלמד אותי, בלי שום הנחה, מה נכון ומה אינו נכון, מה עמוק ומה שטחי. עשׂר שנים לאחר-מכן, כשבהמלצתו של נתן אלתרמן הופיע ספרי הראשון (ספר סאטירות חברתיות בשם "אתם נוער, אתם?!") הבאתי גם לשלונסקי, שאותו ואת אלתרמן אהבתי וכיבדתי מאוד, עותק של הספר בלוויית הקדשה מחורזת. שלונסקי צילצל לאבי, לאחר עשֹור של "ברוגז" ואי-החלפת-מילה ושאל אותו: "נו, גמזו, מי צדק אז: אני או אתה?" לא הצלחתי לשמוע מה ענה לו אבי, אך להפתעתו הרבה של שלונסקי, שחזר ושאל גם אותי אותה שאלה – עניתי לו ללא היסוס: "אבא צדק, לא אתה..." כששאל אותי שלונסקי: "וכל-כך למה?" ציטטתי לו את אימרתו הפאראדוכּסאלית הנפלאה של מקסים גורקי (שאבי הירבּה לתרגם לי אותה מרוסית, שׂפת-אמו): "הסיבה היחידה שבזכוּתה מותר למשורר להיות שׂבע-רצון מעצמו – היא העוּבדה שלעולם אין הוא שׂבע-רצון מעצמו..."

מה תפקידה של השירה בעיניך?

תפקיד מִתְמַצֶּה בעינַי בַּמילה "בִּכְדֵי" (אדם ממלא תפקיד מסויים בכדי להשׂיג תוצאה כלשהי). אך כשֵם שלַחיים כשלעצמם אין משמעוּת (אדם אינו חי "בִּכְדֵי", אלא "מִפְּנֵי". מִפְּנֵי שהוא נולד, שנִּתַּן לו קיום) והוא עצמו בורא, או בודה, משמעוּת לעצם האקזיסטנציה של חייו – כך גם לַשירה כשלעצמה אין שום תפקיד. היא קיימת "מִפְּנֵי": מִפְּנֵי שיש אנשים שהרגש, אם מצוקה ואם אושר, עולה בהם על גדות הֶעֳדֵר-המבע, כפּוּרקן, כקתארזיס. אם המשורר ניחן מלבד בצורך להתבטא, גם ברגישוּת הוּמאנית לעוול, אי-צדק או סֵבֶל, אישיותו משליכה אינסטינקטיבית גם על שירתו "תפקידים" שונים, אך עצם פּריצת השירה מלב המשורר אינה תפקיד, אלא צורך. מיים הבוקעים מִסֶּכֶר יש שהם משקים שׂדות מֻכֵּי בצורת ויש שהם מטביעים בשיטפון נורא מושבות-אדם. עזרא פּאוּנד היה משורר גדול, אך מילא תפקיד נִפשע בשירות הנאציזם ותורת הגזע. וולט והיטמאן לא נפל ממנו בכשרונו, אך מילא תפקיד נִשׂגב בהאלהת ההומאניזם הדמוקראטי.

משורר שאִתּו היית רוצה לשבת ולשוחח

למזלי, כחייל צעיר, זכיתי לשׂוחח עם אורי צבי גרינברג, לאה גולדברג, שלונסקי ואלתרמן (המופיעים לא אחת גם כיום בחלומותי). אך הייתי רוצה לשׂוחח עם רבים אחרים, שהדרך היחידה המאפשרת לי זאת היא הקריאה בשירתם ובביאוגראפיות שנכתבו עליהם. מה שכתבה רחל המשוררת בשירהּ קורע-הלב "זֶמֶר נוגה" ("קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי/ וּמֵעַל לַזְּמָן מְצַוֶּה בְּרָכָה") הוא, בעינַי, כביש דו-סִטרי: לא רק רחל תיקשרה מֵעַל לִזמנהּ עם רחוקֶיהֶ שלה שטרם נולדו אז, אלא גם אנו מתקשרים ברֶבֶרְס עם שיריה ועם יסוריה. במובן זה, משוררים רבים שכבר אינם קיימים כיום קיום פיסי הם, לדידי, חיים מאוד, חיוניים מאוד, והם אבות-מזון.

מדוע בחרת את השיר הזה?

מִבחינה תוכנוֹ – משום שהוא מבטא אמת, האמת שלי.
מבחינת צורתו – משום שאינני מאמין בַּמילה "רַק" (רק שיר לבן, בלתי שקול ובלתי מחורז, או – נהפוך הוא – רק שיר פּרוסודי ומחורז). בילדותי הייתי מתלווה אל אבי בביקוריו התכופים והרבים בסדנותיהם של ציירים ופַסָּלים ישׂראליים שכיום הם קלסיקה. וכמו שצייר שאינו מְקֻבָּע,
סטיליסטית, מתאים את הטכניקה שלו לתמאטיקה של תמונותיו (פעם בצבעי-מיים, פעם באקריליק, פעם בצבעי פסטל ופעם בצבעי-שמן) וכפי שפַּסָּל רחב-אופקים יוצר לפי נושׂאיו פעם בשַיִש, פעם בעץ ופעם ביציקת-ארד – כך משורר שאינו משועבד לאופנות ול"טְרֶנְדִים", אלא אך ורק לאמת הפנימית שלו, יוצר פעם בטכניקה שירית זו ופעם באחרת (ביאליק, אורי צבי גרינברג, שלונסקי, לאה גולדברג).

 

לדף של יוסי גמזו בסופ"ש שירה מספר 10

 

הזנת תוכן: 17.8.2013

לדף הראשי של משוררים באור

 

صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل