הנה בני

גַּם בַּיּוֹם הַיָּבֵשׁ הַזֶּה
יֵשׁ לִסְגֹּר אֶת הַחַלּוֹן
וּלְהָגִיף אֶת הַתְּרִיסִים.
רְאֵה לְמַטָּה
הַנָּשִׁים צְמוּקוֹת הַשַּׁדַּיִם
וּפְחוּסוֹת הַבֶּטֶן
בָּאוֹת שׁוּב לְמִשְׂרַד הַבִּטָּחוֹן,
מוֹשִׁיטוֹת יָדַיִם קְעוּרוֹת
קוֹרְאוֹת שׁוּב וָשׁוּב: "הָבוּ הָבוּ ".
וְתֵכֶף יְפַזְּרוּ עַל יְדֵיהֶן חוֹל דַּק
שֶׁיִּשָּׁפֵךְ בֵּין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן
וַעֲנְנֵי הָאָבָק יִתְרוֹמְמוּ עַד לָעֲנָנִים
וְיִלְחֲשׁוּ: "לֹא הַיּוֹם, לֹא הַיּוֹם"
וּמִזַּעֲקָתָן תָּקוּם רוּחַ גְּדוֹלָה.

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

השירה פגשה אותי עוד בילדותי המוקדמת, עת נחשפתי לדקלום ולשירה של שירים בלאדינו מפי סבתי סיניורה, אם אמי. אולם הרגע בו הפכתי בתודעתי להיות בעצמי משורר היה רגע מסוים מאוד החקוק היטב בזיכרוני.

זה היה יום קבלת התעודות בסוף שנת הלימודים של כיתה ז'. כולם היו נרגשים ממעמד חלוקת התעודות והמסיבה. הכיתה הייתה מסודרת בצורת חי"ת. ולפתע מזווית עיניי קלטתי דבורה נעה על הרצפה, כשהיא גוססת. ברגע הזה התנתקתי רגשית מטקס חלוקת התעודות ומההמולה סביבה וחשתי צורך עז לכתוב, מין דחף להעלות על הכתב את רגשותיי נוכח מה שאני רואה. תלשתי דף ממחברתי וכתבתי את שירי הראשון. אני זוכר שהתייחסתי להתפתלות של הדבורה, אולי למפגש שלי עם גסיסתה, עם המוות, אבל השיר עצמו כבר לא זכור לי. זרקתי את הדף, והשיר עצמו אבד לעד. נשאר רק הזיכרון הפרוזאי שבו נולדה שירתי. מאותה תקופה התעורר בי הצורך לכתוב מפעם לפעם את רגשותיי, לראות אותם כשיר, לתת להם נוכחות חיצונית.

מה תפקיד השירה בעיניך?

הייתי מבקש לשנות את ההדגש של השאלה מ'תפקיד השירה בעיניי' ל 'מהי שירה בעיניי'.

ישנם ניסיונות רבים להגדיר את השירה. ריבוי זה מעיד על הקושי לכלוא אותה בהגדרה. האמנות בכללותה היא בעיניי, אולי מתוך הרקע הנוירוביולוגי שלי, צורה ייחודית, המובנית במוחנו של עיבוד אינפורמציה בהתקשרות בין בני אדם, ואשר במהותה היא יצירת קשב תודעתי ייחודי הכולל קשת רחבה של אסוציאציות, מילוליות ורגשיות. כאשר האמנות הזו עושה שימוש במילים זוהי פרוזה או שירה. שירה הינה המצב המוקצן של הרחבה אסוציאטיבית זו וגולשת בקלות אל מעבר לרציונאלי.

ולמה הכוונה? בהתקשרות מילולית בין בני אדם יש מספר אופנויות של קשב. ישנו הקשב המתאים למשל לתקשורת סביב עיון, הגות. ישנה תקשורת שעיקרה אינפורמטיבית. ישנה תקשורת שעיקרה לספר סיפור, דבר שהתרחש. במקרים אלה לא רק שאיננו זקוקים להרחבה מעין זו, אלא היא לעיתים אף משבשת את המסר שברצוננו להעביר. בשירה לעומת זאת אנו זקוקים להרחבה כדי ליצור את האפקט של האסתטיקה הרגשית.

השירה, לפיכך, אינה מצויה בטקסט כשלעצמו, אלא באופנות הקשב שלנו לטקסט, כלומר למפגש של הקורא עם הטקסט. לשם הדגמה, אם ניקח טקסט הכולל רשימה של משרד הפנים של הזכאים לאזרחות ישראלית בחודש מאי השנה, אנחנו נתייחס לטקסט הזה כטקסט בעל משמעות אינפורמטיבית בעיקרו. אם ניקח את אותו טקסט, אותן אותיות, אותם מרווחים, אותו ניקוד ונקרא אותו מעל פודיום בטקס זיכרון לשואה באושוויץ, הטקסט יקבל משמעות אחרת, מורחבת הרבה יותר מבחינה רגשית וסמנטית. החלק האינפורמטיבי מאבד מחשיבותו לטובת משמעות רגשית, ויכול להיחוות כשיר.

מה אם כן, יכול להפוך את הטקסט הזה מ'לא שיר' ל'שיר'? זהו שינוי ההקשר שבו הוא נקרא. שינוי ההקשר הזה פותח בנפשנו את מניפת הקשב, בצורה שונה לחלוטין מן ההקשר של משרד הפנים. שינוי מניפת הקשב פירושו שינוי הנפח האסוציאטיבי סביב כל מילה ומילה בטקסט.

לשם הרחבת הקשב האסוציאטיבי לעיתים די בהימצאות הטקסט בתוך ספר שירה, כשיר, וכמובן שאנו נזקקים לאמצעים שונים מתחום השפה. אחד מן האמצעים החזקים הוא צירופי מילים חדשים בשפה, אשר כופים על השפה לפרוץ לכיוונים חדשים. כך שעבור המשורר, השפה היא חברתו הטובה ביותר ובו בזמן אויבתו הגדולה בגלל נטייתה להיות מוגבלת משמעות. לכן, המשורר נדרש להיאבק באורח תדיר בשפה ולפרצה, לשבש את התחביר שלה וליצור יצירה חדשה, ובעיקר לדחוס משמעויות רבות אל תוך מעט מילים. משורר שיעשה מלאכה זו אינו יכול להרשות לעצמו לעמוד בפני הרגש ולומר: "אין לי מילים". זה יהיה כשל פואטי ממדרגה ראשונה.

לגבי תפקיד השירה. לשירה בעיניי תפקיד בתחזוק של מרחב נפשי פוטנציאלי שבו מצויים זה עם זה בתוך יחידה חווייתית אחת גם החוץ וגם הפנים. השיר מקורו בפנים של המשורר, הוא משתמש באלמנטים חיצוניים של השפה והמציאות ביחד עם הפנים של הקורא, שהוא חיצוני לכותב. לכן יש חשיבות ששיר יהיה מופקע ולא יקרוס לתוך אניגמאטיות. המרחב הפוטנציאלי הזה המצוי בנפשנו, הוא המצע עליו השירה צומחת והוא הכרחי כדי לחוות יצירתיות, הרגשה שאנחנו ממשיים וחיים.

משורר שהייתי רוצה לשבת איתו ולשוחח?

אין זה פשוט. אני שואל את עצמי מה הייתי רוצה להשיג במפגש כזה: להשיג את ההנאה של לשהות בקרבתו של משורר שאני מעריך? או שמא להפיק תועלת מדיון דווקא עם משורר שיש לי איתו מחלוקת? הפעם אבחר לפגוש את המשורר יהודה עמיחי שבהיותי ירושלמי כמוהו, ראיתיו פעמים רבות מתהלך ברחוב עמק רפאים, בקרבת מקום מגוריו ומגוריי. התהלכנו זרים זה לזה אם כי ידעתי שאני יודע עליו הרבה יותר ממה שהוא יודע עליי. הרעיון לדבר איתו שירה עבר לא פעם בראשי באותה העת.

אז אולי הייתי מממש את הפנטזיה הזו במפגש כזה ומשוחח עמו על כך שמשירתו למדתי את חשיבות המתינות בכתיבת שירה. קשה לדייק בטונים דקים ועדינים, בהם מתקיימת השירה, כאשר בשיר מתגלגלים רעמים. מתינות זו הייתה גם מגרעת של עמיחי, משום שהקשתה עליו לחדור אל שתי חוויות אנושיות יצריות – תוקפנות וארוטיקה - ולהביע אותן בעוצמה.

נושא נוסף לשיחה כזו היה יכול להיות השימוש בדימויים מורכבים בשירתו והשפעתם על שירתי. בצעירותי הייתי עסוק בשאלה מדוע אנו נזקקים לדימוי שבאורח מהותי מכיל בתוכו חיץ בין המדומה לבין המדמה. החיץ הזה נראה לי בזמנו בלתי נסבל באשר הוא מפריע להזדהות להתממש עד סופה, כמו במטפורה. נמנעתי במשך תקופה ארוכה מלהשתמש בדימויים בשירתי. אולם עם התבגרותי למדתי שלהזדהות המוחלטת יש מגבלות בשל הביטול העצמי הכרוך בה, הגורר דווקא הקטנה של עוצמת החוייה המתוארת.

דוגמא טובה לכך היא האהבה שאם היא כרוכה בהזדהות מוחלטת ובביטול עצמי, עוצמתה פוחתת. השתכנעותי בנחיצות השימוש בדימוי השתכללה באמצעות מה שאני מכנה "הדימויים המורכבים" של עמיחי, שאיתם ניתן לשורר חוויות הנזקקות לגבול כדי לתארן.

לו היה ניתן בידי, הייתי רוצה גם לפגוש את משה אבן עזרא ואת רבי יהודה הלוי, החביבים עליי ממשוררי ספרד ולהיווכח במו עיניי כיצד אדם חווה בשפתו את החירות הפואטית המצויה בשירתו, בעודו כלוא בשירה שקולה וחרוזה. זה מופלא בעיניי.

היכן אתה כותב?

אני רגיל לכתוב בשנים האחרונים בחדר העבודה בביתי או בבר. בבית מטבע הדברים אני מבודד, לפעמים ברקע נשמעת מוסיקה, ואני קשוב לחוויות פנימיות שלי ומעלה אותן בשיר. בבר אני יותר קשוב לאנשים המאכלסים אותו. בדרך כלל אני מעדיף לשבת על הבר עצמו, המוגבה מעט, ולצפות במה שמתרחש מול עיניי. מתוך מחוות שאני רואה בין אנשים, מתוך חלקי דיבור, חלקי מבע, תצורות אסתטיות שהקשב התודעתי שלי קולט - עולה השיר. בעבר הייתי רגיל לכתוב בקפיטריה באוניברסיטה. מסתבר שאני אוהב שמגישים לי אוכל בזמן שאני כותב, ומשחררים אותי להתרכז בכתיבה עצמה.

מדוע בחרת את השיר הזה?

בחרתי בשיר הזה כי הוא משקף חוויה אישית קונקרטית, שחוויתי לפני למעלה מעשרים שנה וזכורה לי היטב. ניגשתי לאגף השיקום במשרד הביטחון וראיתי לנגד עיניי אישה שביקשה מן הפקידה החזר על תרופה שקנתה, משהו בסדר גודל של 20-30 שקלים, ונדחתה. הייתי עד לאינטראקציה מאוד טעונה. האישה, שהייתה אם שכולה, כעסה מאוד על הסירוב, ואני, שצפיתי במחזה הזה ראיתי את דו השיח האמִתי המונח תחת השקלים הבודדים הללו. ראיתי אישה שבאה לתבוע מן המדינה בחזרה את בנה. המדינה כמובן נכשלת שוב ושוב מול הבקשה הבלתי אפשרית. חזרתי הביתה, נכנסתי לחדר העבודה שלי וישבתי לכתוב בלב כבד את מה שחייב היה להיכתב, מבחינתי, כאשר בני הבכור יושב למרגלותיי על השטיח ומצייר אחד מציוריו העליזים. בני הבכור קרוי על שם אבי שנפל במלחמת יום הכיפורים. ידעתי ששיח כזה קיים גם ביני לבין משרד הביטחון, תביעה חוזרת ונשנית לקבל בחזרה את מי שנפל, וחשבתי איך אני מעביר את כל הסיפור הנורא הזה של רמות השיח השונות המתקיימות בעולמנו לילדי הקטן, כאשר בבגרותי כבר למדתי שלבקשות כאלה המדינה יכולה להיענות רק במשאב הכי גדול שלה – החול.. הארץ מלאה חול והיא נדיבה בו, אותו החול בו היא קוברת את מתיה. ידעתי שהטבע שומע היטב את זעקות האימהות השכולות ושהוא יקים רוח גדולה, שיש להתגונן מפניה. יש צורך להגיף את התריסים היטב, גם בעונה שבאורח טבעי היא חסרת סערות, לגונן על עולמו של ילדי. אני חושב שלפחות במידה חלקית מילאתי את מלאכתי כמשורר לתאר את הסבך הזה: שיחת החול והרצון לגונן על הבן ועל ציורו העליז מפניה באמצעות שיר.

לדף של פיני רבנו בסופ"ש שירה מספר 3

הזנת תוכן" 14.8.2013

לדף הראשי של משוררים באור