אין דבר כזה זמן

אֵין דָבָר כָּזֶה זְמַן
וְאֵין דָבָר כָּזֶה מָקוֹם.
מִי שֶׁקָּבַע שֶׁזֶּה זְמַן
יָכֹל לִקְבֹּעַ שֶׁזֶּה מָקוֹם.
מִי שֶׁקָּבַע שֶׁזֶּה מָקוֹם
יָכֹל לִקְבֹּעַ שֶׁזֶּה זְמַן.

אֵין דָּבָר כָּזֶה אֲנִי
וְאֵין דָּבָר כָּזֶה אַתָּה.
מִי שֶׁקָּבַע שֶׁזֶּה אֲנִי
יָכֹל לִקְבֹּעַ שֶׁזֶּה אַתָּה.
מִי שֶׁקָּבַע שֶׁזֶּה אַתָּה
יָכֹל לִקְבֹּעַ שֶׁזֶּה אֲנִי.

אֵין דָּבָר כָּזֶה אֲנִי וְאַתָּה
מִי שֶׁקָּבַע שֶׁזֶּה אֲנִי וְאַתָּה
יָכוֹל לִקְבֹּעַ שֶׁזֶּה לֹא
אֲנִי וְאַתָּה.

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

התמונה הראשונה המתקשרת לי לשירה היא העיניים הדומעות של אימי מול ספר שירה של אחיה, המשורר שמעון כשר, וההבנה המיידית שלי שהשירה פותחת לבבות. המפגש הבא היה כשפניתי למדף השירה בחנות הספרים של "אקדמון", שם חיפשתי ומצאתי שירה שתנחם אותי בימים קשים, דרך המגע המדויק בכאב, שירה של יהודה עמיחי, של נתן זך ושל זלדה. המפגש המשמעותי היה כשפגשתי את פיני שלימים נישאתי לו, וגיליתי מטמון של שירה, שהייתי אוספת מפתקים שנזרקו בפינות שונות בבית. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שגם אני יכולה לכתוב שירה. בגיל 53, אחרי שפרשתי מהשירות הציבורי, ביקשתי מבעלי המשורר שילמד אותי לדבר בשפתו, שכה נגעה לליבי, והתחלתי לדבר בה.

השיר הראשון שכתבתי נבע מחוויה עוצמתית מאוד שחוויתי כאשר באקראי עברתי ברחוב שבו חייתי בכל שנות ילדותי, וראיתי כיצד דחפורים הורסים את הבית שכל זיכרונות הילדות קשורים בו. השיר הצליח לבטא את הכאב האישי שלי דרך תכנים היסטוריים ואוניברסאליים של חורבן ובניה.

מה תפקידה של השירה בעינייך?

השירה עבורי היא היכולת לבטא עולם שלם של רגש במילים ספורות, ולדייק אותו, באופן שמענג לא רק אותי אלא את הזולת והיכולת לצאת מתוך חוויות פרטיות אל חוויות אנושיות רחבות.

משורר שאיתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

אני יושבת ומשוחחת עם משוררים רבים דרך קריאת ספריהם. כאשר אני פוגשת פה ושם משורר או משוררת שאת שירתם אני מכירה, אני נלחמת בדחף לפתוח בשיחה על שירה ועל שירתם וברצון להגיד להם שגם אני הצטרפתי לאלה המדברים בשפת השירה. בהמשך לדבריי הקודמים הייתי שמחה לו התאפשר לי לשוחח עם דודי המשורר המנוח ,שמעון כשר, ולספר לו על כך שאני קוראת אותו וכותבת בשפתו.

היכן את כותבת?

לעיתים קרובות אני כותבת בבר עם בעלי המשורר, סיטואציה שאני מותנית במידה רבה לכתוב בה מאז הימים בהם כתבנו את הספר "שתי וערב, דו שיח של שירים", שכלל שירים שלו, ושירים שלי המוגשים בצורת דו שיח פואטי. מעבר לכך, אפשר לכתוב בכל מקום ובכל תנוחה. הכתיבה היא בראש ובלב.

מדוע בחרת את השיר הזה?

השיר מבטא רגע של הארה על השבריריות של האכסיומות הכי ברורות עימן אנו חיים, הכרה שדבר אינו בטוח, ושדבר אינו אלוהי וקדוש וקבוע, גם לא המושגים הכל כך בסיסיים ושימושיים כמו זמן ומקום וזהות. אמירה זו חשובה לי על רקע ההיסטוריה האישית שלי של עזיבת אורח החיים הדתי.

השיר בנוי במבנה מאוד יציב, כאילו צפוי בו מה ייאמר, לפי המשקל, והסדר, בניגוד לנאמר בו. הבית האחרון, שונה מקודמיו, הוא כתוב באוריינטציה אישית, ומאבד בסופו מן הסדר, כאומר שכל המבנה היציב הזה יכול ליפול כמגדל קלפים.

אני אוהבת את רגע ההכרה העמוק הזה שחוויתי וגם את העובדה שהשיר הזה נכתב כמו שהוא מוצג, כמו תינוק שנולד שלם, ללא צורך לגעת בו, ואוהבת את העובדה שהשיר מצליח להיות גם מאוד אישי, וגם הגותי ואוניברסאלי.

לדף של תמר רבנו בסופ"ש שירה מספר 1

הזנת תוכן: 14.8.2013

לדף הראשי של משוררים באור