סומייל

פַּעַם,
רָאִיתִי שׁוֹטְרִים מַכִּים אֲנָשִׁים וְגוֹרְרִים אוֹתָם מִבָּתֵיהֶם
הֵם הֶחְזִיקוּ אַלּוֹת
וְהִפְעִילוּ אַלִּימוּת מְבֻקֶרֶת
וְאִשָּׁה אַחַת צָוְחָה בְּקוֹלוֹת מְשֻׁנִּים בְּשָׁעָה
שֶׁהַשּׁוֹטְרִים סָחֲבוּ אֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ
וְהִפִּילוּ אוֹתָה עַל הֶעָפָר
שֶׁהָיָה מָלֵּא אַבְנֵי חָצָץ קְטַנוֹת
הִיא נֶאֶבְקָה בָּהֶם
אֲבָל הַשּׁוֹטְרִים הָיוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר צוֹדְקִים מִמֶּנָּה
בִּגְלַל שֶׁהִיא פָּלְשָׁה לַבָּתִּים שֶׁל הָעֲרָבִים שֶׁבָּרְחוּ ב- 48
וַּמה פִּתְאוֹם הִיא גָּרָה שָׁם
כְּשֶׁהָעִירִיָּה רוֹצָה לַהֲרֹס אֶת הַחִרְבֶּה
וּלְהַרְחִיב אֶת הַכְּבִיש.
הַיּוֹם,
עָבַרְתִּי שָׁם. הַכְּבִישׁ הַמֻּרְחָב שֶׁל אִבְּן גַּבִּירוֹל צַר לְהַפְלִיא
מִלְּהָכִיל אֶת שִׁפְעַת הַמְּכוֹנִיּוֹת דֶּגֶם 2010 בְּצֶבַע מֶטָלִי.

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?
כשהייתי ילדה, אבי נהג לשיר לי שירים של עמנואל הרוסי, יעקב אורלנד ונתן אלתרמן. ואחרי כן, כמו כל ילד ישראלי בכתה א', אני חושבת, פגשתי את שירי ביאליק ולאה גולדברג.

מה תפקידה של השירה בעיניך?
מהו תפקידה של האומנות בכלל?
יש משהו בצרוף של מלים בשיר שמחולל (מלשון to move) דברים באדם, שמעביר רעיונות, רגשות וכו' מאדם לאדם.
רעיון ניתן למסור לקוראים גם באמצעות מאמר, אבל כשקוראים שיר מתווסף משהו, באופן האמירה, שמחזק את הרעיון ואת העברתו של הרעיון. ישנם משפטים מפורסמים משירים שאנשים מצטטים אותם דור אחרי דור. לא ברור מה עושה את זה. יש כאן משהו מסתורי, כמו שיש משהו מסתורי במוסיקה שמשפיעה עלינו.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח.
קיימת אצלי הפרדה בין היצירה לבין האישיות של היוצר. אני נמשכת ליצירות, אבל לא מתעורר בי הרצון לפגוש את מי שיצר אותן.
אני מעריכה שירים רבים. אני מתפעלת משירים אחרים. אבל אף פעם לא חשתי רצון לפגוש את מי שכתב אותם.מכיוון שמבחינתי, השירים שלהם אמרו את מה שרציתי לדעת. האדם שאולי הייתי רוצה לפגוש, חי מחוץ לשירה, הוא הדלאי למה.

היכן את כותבת?
כאשר שיר מתפרץ מתוכי, זה יכול לקרות בכל מקום. לכן אני תמיד עם פנקס קטן ועט. פעמים רבות זה קורה גם מול הצג, שיודע ליצור אצלי ריכוז מיוחד לכתיבה.

מדוע בחרת את השיר הזה?
השיר סומייל אהוב עלי כי הוא מבטא כמה דברים:
א. מחאה חברתית שבאה לביטוי בהסתכלות תמימה של ילדה ששומעת את ההסברים המשונים של המבוגרים על מאורעות ומצבים שהיא עדה להם. כל הקלישאות המזוייפות כדי שאנשים יאמינו במימסד ובערכים שלו.
ב. המוטיב של לקחת צעד אחרונית לכאורה והסתכלות במימד הזמן שבו רואים עד כמה האירוע הדרמטי והמרגש הפך להיות עם השנים זניח וקטן, כי יותר מעניין לדעת מה הוא מודל האוטו שנוסע בכביש.
יש כאן אירוניה שמה שהמימסד בא לפתור בדרך שהוא פתר, לא נפתר למעשה.
ג. מי שקורא את השיר בתשומת לב יראה כי יש פליק פלאק רעיוני בבטויים כמו "אלימות מבוקרת" , "השוטרים הרבה יותר צודקים ממנה" וכו'. משפטים אירוניים שמהפכים את המציאות, כי הרי מה זאת אלימות מבוקרת? אין דבר כזה.

לדף של נעמה ארז בסופ"ש שירה מספר 25

הזנת תוכן: 3.8.2013

חזרה לדף הראשי של משורר באור