לילות פֶּנֶלוֹפֶּה

לוּ אֲנִי בִּמְקוֹמָהּ, הָיִיתִי מַפְסִיקָה עִם כָּל הָאֲרִיגָה הַזֹּאת.

מַצִּיעָה מִטָּתִי, רוֹחֶצֶת גּוּפִי בְּחָלָב וּבְשֶׁמֶן,

פּוֹתַחַת דַּלְתִּי לַיְלָה לַיְלָה לְשִׁבְעִים וְשִׁבְעַת חֲתָנַי.

הַלְלוּיָהּ.

לוּ אֲנִי בִּמְקוֹמָהּ, שׁוֹבֶרֶת הָיִיתִי כָּל מַנְעוּל וּבְרִיח

פּוֹתַחַת שַׁעֲרֵי אַרְמוֹנִי לְכָל זָר וּמַדִּיחַ.

תִּשְׂמַח כַּלָּה בִּכְלוּלוֹתֶיהָ, יִשְׂמַח חָתָן מִזְדַּמֵּן.

הַלְלוּיָהּ.

לֵךְ לְךָ אוֹדִיסֵאוּס. אֵינִי חֲפֵצָה עוֹד בְּגוּפְךָ הַשָּׂבֵעַ

מִלֵּילוֹת מֻפְקְרֵי אַהֲבָה, זְקוּרֵי גַּל, בְּיַם הַרְפַּתְקְאוֹתֶיךָ.

צַלַּקְתְּךָ לֹא תִּהְיֶה עוֹד צַלַּקְתִּי, לֹא כְּצַעֲקָתְךָ צַעֲקָתִי.

לוּ אֲנִי בִּמְקוֹמָהּ, הָיִיתִי עוֹשָׂה מַעֲשֶׂה.

מְנַקֶּרֶת עֵינֶיךָ, חוֹתֶכֶת עוֹרְקֶיךָ, אָזְלַת דָּמְךָ וִימִינֶךָ

כִּי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ עַד אַחֲרוֹן הַחוּטִים, בְּכָל תַּךְ וְרִקְמָה.

תָּנוּחַ עַכְשָׁו אוֹדִיסֵאוּס שֶׁלִּי.

הַלְלוּיָה

השיר לקוח מתוך ספר השירים "אני אומרת זאת מאהבה", מודן 2013

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

אולי כשפקחתי את עיני, עוד בטרם בוא המילים. אם נכניס תחת תקרת השאלה את שירי הילדים, אז היה זה כשעשיתי את צעדי הראשונים עם הספר "גן גני" ועוד ספרי שירה לילדים, ביניהם שירים ופזמונות של ביאליק. השירה ה"בוגרת" תפסה אותי בכתה ז', כשעלינו לתיכון בקיבוץ עין-החורש. קראנו שירה מדי ערב שבת, בפעולות חברה של אמצע השבוע וכן באירועי כל חג בקיבוץ. אלתרמן, שלונסקי, אמיר גלבע, לאה גולדברג, גורי, ע. הלל, ט. כרמי וכל הגווארדיה הזאת, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיי. דקלמתי אותם ביני לביני גם באין רואה. ההתגלות המכוננת והמרגשת ביותר שקרתה לי בנעורי הייתה במפגש עם שירי וולט וויטמן. שיריו פתחו בפני עולם רוחני מפעים שעד אז לא שערתי את קיומו.

מה תפקידה של השירה בעינייך?

לא יודעת אם יש לה תפקיד. אני יכולה רק להעיד מה עובר עלי כאשר אני קוראת שירה ולנגד עיני מתחולל נס. לצערי, הנס הזה קורה לי לעיתים יותר ויותר נדירות. השירה פותחת לי את תאי הגוף (כמו בקריאת ספרי ס. יזהר. בעיני הוא משורר) ונספגת לתוכו. זוהי מעין פעילות חושית, אפילו על-חושית, שראשיתה בהתרגשות והמשכה, כמובן, בחשיבה וניתוח. על דף העטיפה האחורית בספר שירי "אני אומרת זאת מאהבה" (הוצאת מודן 2013) כתבתי (במקום דברי שבח והלל שבדרך כלל נהוג לכתוב שם):

"השירה היא הדם של הנפש. היא הבגד היפה של הכאב.
היא המוזיקה של הרווח בין המילים.
השירה היא מה שאי-אפשר לומר בשום צורה אחרת.
מענגת ומתעתעת. שליטה ונשלטת. מתבצרת בגוף
ונבעטת מתוכו החוצה בכוח הנשמה."

ואוסיף כאן: היא חייבת להיות אמיתית מסוגה. אחרת, מה הטעם בה?

משורר שאיתו היית רוצה לשבת ולשוחח.

אמיר גלבע, עורך ספרי שירתי הראשונים, שהיה לי לגב מעצים וחבר לשיחות ברגעי חסד לא מעטים. ולאה גולדברג ("קללה נמרצת זו שבה קוללתי שהתמימים קוראים לה אהבה") שבשירתה, מתחילתה ועד סופה, על שיאיה וחולשותיה, הייתה לחלק מחיי. הייתי רוצה לשאול אותה כמה דברים אבל אולי היא הייתה מעשנת סיגריה ולא עונה לי בכלל. שניים משירי גלבע וגולדברג תלויים על קירות חדר עבודתי. זוהי השיחה שלי איתם. שירתם מלווה את משפחתי בטקסי כל חג.

היכן את כותבת?

זה יכול להיות בכל מקום. הגוף משדר לי כוננות כתיבה. לא אוכל להסביר זאת. אחר-כך, במוקדם או במאוחר, עולה ובאה השורה הראשונה. ופתאום אין לי פיסת נייר! אבל בתיק נמצאת איזו קבלה, טישיו, פנקס צ'קים (מצדו השני), רק לא עפרון שמיד מתחיל מרדף בהול אחריו. אם אני בבית, אני רושמת על פתקים שפזורים בכל מקום. על שולחן האוכל, על שידה לצד המיטה או, במקרה של התקף חריצות, אני עולה לחדר הכתיבה אל המחשב.

מדוע בחרת את השיר הזה?

פנלופה היא מין דמות טהורה כזאת, מוסרית, האשה המצפה. יש בי איזה שד (לא ידעתי על כך עד שלא נכתב השיר) שאומר: רגע, ומה אודיסאוס הזה עשה, לעזאזל, במשך עשרים שנות העדרו מהבית? מלבד מלחמות וכל מיני הסחפויות, האם חלם על אשתו? האם היה נאמן לה? האם בכלל התגעגע, או שהייתה זו העמדת פנים בלבד? וקליפסו שהתעלס עמה, האם זה באמת היה בכפייה או ששיתף פעולה? האם היו לו במשך הזמן עוד חתיכות? ואחרי ששוחרר, איך זה שלקח לו עוד שנים-עשר יום עד שיצא לדרך לשוב אל ביתו? בטח ניצל את הרגעים האחרונים לפרידה מאהובתו, או שמא אהובותיו, לאיזו אורגיה ארוכה וסוערת. לכי תדעי. ופנלופה? היא אורגת ופורמת, אורגת ופורמת, משטה כל אותה עת במחזריה הרבים. ממש אשה חסודה. אני, לפי השיר לפחות, מציעה לה אפשרויות אחרות. כל אשה והטמפרמנט שלה... כל אחד והאודיסאה שלו.

הזנת תוכן: 23.2.2013

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"