במעברה

בַּקַּיִץ קָפְחָה בִּי הַשֶּׁמֶשׁ

אִמִּי קָלְעָה לִי צַמָּה שְׁחֹרָה

וְנִכְוְתָה -

הָיִיתִי נַעֲרָה שֶׁל אֵשׁ

בַּחֹרֶף

נִתַּךְ בִּי הַגֶּשֶׁם

וּבָרָד הִקְפִּיא אֶת קְצוֹת

אֶצְבְּעוֹתַי -

הָיִיתִי נַעֲרָה שֶׁל מַיִם

וְרוּחַ בֵּינֵיהֶן מַבְדִּיל כְּפַרְגּוֹד

וְנָסַקְתִּי אַוְרִירִית

כִּי קַלֹּתִי מְאֹד

צִמַּחְתִּי כְּנָפַיִים

וְלֹא

הָיְתָה לִי אֲדָמָה

אַף לֹא גַּרְגִּיר עָפָר

מתוך "הייתי נערה של אש הייתי נערה של מים", ספרית פועלים 1994

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

השירה פגשה אותי בגיל צעיר ביותר. מרגע שידעתי לקרוא קראתי גם שירה, תחילה שירי ילדים, כמובן. גדלתי בבית שהיה מלא ספרים ושני הוריי היו חובבי שירה מובהקים, בעיקר השירה הרומנטית של אלכסנדר פושקין, אדם מיצקביץ' ויוליוש סלובצקי. עד היום, בגיל 86, אמי יודעת לדקלם בע"פ שירים ואף פואמות ארוכות הן בשפה הפולנית והן בשפה הרוסית. אך הם קראו גם שירה חדשה יותר ואהבו מאוד את קונסטני אידלפונס גאלצ'ינסי, שאינו מוכר בארץ וראוי בהחלט לתירגום, והעריצו את יוליאן טובים שהיה מבני עמנו, ודודי, אחי אמי, הכיר אותו אישית. כשהגענו ארצה, הוריי הביאו איתם ארגז ענק שקראו לו "ליפט" ובתוכו נארזה כל תכולת ביתנו והיו בו מאות רבות של ספרים. אני עצמי התחלתי לכתוב שירים בגיל 14 או 15, בשפה הפולנית. בעברית לא העזתי עוד שנים ארוכות. גם את הכתיבה בפולנית זנחתי, כי במשך הזמן הפולנית כבר לא הייתה שפתי.

מה תפקידה של השירה בעינייך?

תפקידה של השירה בעיניי הוא לרומם את הנפש, אך לא רבים הם השירים ש"עושים לי את זה". לדעתי, זה תפקידה של כל אמנות. רק אמנות גדולה, שנכחה אנו חשים התפעמות ורגשה ורוממות רוח, זאת שמביאה אותנו למצב תודעתי אחר, שגורמת לנו להביט בעולם בעיניים אחרות, להקשיב אחרת, ואולי, אף לרגע, לחשוב אחרת - היא זאת שמצליחה להגשים את ייעודה.

מיהו המשורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

משוררת שבאמת הייתי רוצה לשבת ולשוחח איתה היא משוררת שיש לי איתה, בעצם כבר שנים רבות, רומן מתמשך, ואותה אני מתרגמת לעברית. שמה Anna Swirszczynska או אנה סויר (Anna Weir). התרגומים שלי לשירתה התפרסמו ב"מעריב", ב"עיתון 77" וב"הליקון" כבר בתחילת שנות האלפיים. אנה סויר הייתה אישה אמיצה ולמודת סבל, אך בעיקר בעלת מחשבה עצמאית לגמרי, שפיתחה גם את הסגנון המיוחד רק לה. לצערי היא נפטרה בשנת 1984 ולהכרה הראויה ולפרסום זכתה רק לאחר מותה.

היכן את כותבת?

אני כותבת בראש, בתוך המוח, תמיד ובכל מקום. אינני כותבת בפועל ממש, רק יש לי מין הרגל כזה שכל אימת שיש לי את השקט הפנימי אני ממלאת אותו בצורת ניהול איזשהו שיח פנימי עם עצמי. זה יכול לקרות בכל מקום – לפעמים אני רושמת שורות ולפעמים לא. משום מה אני ממשיכה לסמוך על הזיכרון המזדקן שלי, אפילו שכבר לא מגיע לו. כאשר אני כבר יושבת מול המחשב אני מנסה לשחזר את שעבר לי בראש. לפעמים זה מצליח ומשתחזר לי במילים המדויקות, אך בדרך כלל לא. אני פשוט מחזירה את עצמי לאותו הלך נפש ולאותן המחשבות, ואיכשהו המילים באות לי. לפעמים אפילו יוצא לי שיר שלם. לפעמים אני כותבת הרבה ולאחר מכן מתחילה למחוק. לפעמים יוצא לי איזשהו שיר, לפעמים אני משאירה שורה אחת או אפילו רק צמד מילים. זה נשאר רשום כטיוטה וממתין להשתלבות מאוחרת יותר באיזשהו טקסט עתידי. אף פעם אינני נכנסת למצב של מתח בגלל אי כתיבה. אף פעם איני מאיצה בעצמי לכתוב. אני מתייחסת לשירה כאל איזושהי מתנה שניתנה לי או שאני נותנת לעצמי ומאמינה שהיא אכן תגיע. מטעמי נוחות בלבד, אני מעדיפה לכתוב במחשב ומשתדלת גם לגבות, כי יותר מדי פתקים הלכו לי לאיבוד. חבל, אני עדיין חושבת שלשמור הכל בזיכרון הפרטי שלי זה הרבה יותר נוח. רובו של ספרי הראשון נכתב מתוך זיכרון, לא על נייר ולא במחשב. מזל שלפחות בנעוריי היה לי זיכרון נפלא ששירת אותי בנאמנות.

מדוע בחרת את השיר הזה?

בחרתי בשיר הזה מפני שהוא אהוב עליי במיוחד ומפני שאני זוכרת במדויק כיצד הוא "נולד". היה זה בשנת 1990, כאשר סופסוף יכולתי להגיד לעצמי שהגעתי אל הנחלה ואל המנוחה. בני הבכור שירת אז בצה"ל ובני הצעיר בדיוק החל את לימודיו התיכוניים, ואנחנו, בעלי ואני, לא רק שסיימנו לשלם את המשכנתה על הבית, אלא אף הצלחנו לחדש אותו ולשפץ באופן יסודי ולפי טעמנו. אני יכולתי לומר לעצמי שהנה ילדיי גדלו והם עצמאים ואני צריכה להיות קצת יותר פנויה לעצמי. רציתי להשתחרר מן העבודה בעסק המשפחתי הקטן שלנו ולפנות את עצמי לכתיבה שהייתה חלומי הרחוק. האיש שלי נענה לי בחיוב, אך היה לזה מחיר. הוא לא היה מוכן לנהל אותו לבד ואמר לי, "בלעדייך אני מחסל את הכל ונרד ברמת החיים". לא היה אכפת לי. התייעצנו עם הבנים. גם הם הסכימו שאמא לא צריכה לעבוד כל כך קשה והיו מוכנים לשלם את המחיר. באותם ימים, כשכבר התפניתי, חשבתי שילדיי לא יודעים עליי הרבה וזה הזמן לספר להם משהו וכך התחלתי לכתוב, כשכוונתי המקורית הייתה לספר סיפורים. יום אחד ישבתי ליד שולחן המטבח וכתבתי את הכותרת "במעברה". זה היה אמור להיות סיפור. לא ידעתי במה להתחיל ואז נזכרתי במשפט שאמרה לי אמי אחרי ששבתי, ביום שמש חם, מבית הספר: "השיער שלך שורף, אני נכווית מראשך". המשפט הזה היה אמור לשכנע אותי לחבוש כובע בהולכי לבית הספר. הכובע המקובל היה כובע "טמבל" ואותו לא רציתי לחבוש בשום פנים ואופן. מה שבאמת רציתי זה איזשהו כובע גנדרני עם נוצה או משהו כזה, כמו שכתבה לימים דליה רביקוביץ, "והיה לי כובע קש עם קישוט דובדבן". אבל אילו היה לי כובע כזה – הייתי מתביישת לחבוש אותו לבית הספר, מה עוד שהוא לא תאם לחלוטין את הבגדים הפשוטים שלבשנו אז – מכנסי התעמלות וגופייה. על חצאית יפה או שמלה לא היה אפילו מה לחלום. כך שההליכה בראש גלוי הייתה הפשרה בין הרצוי לבין המצוי. בעקבות הזיכרון הפתאומי הזה כתבתי את שתי השורות הראשונות וכל השיר כולו כמו נכתב מעצמו. לאחר מכן ויתרתי על הסיפורת וכתבתי רק שירים. הבנתי שזה הכישרון האמיתי שלי.

לימים התחלתי לבוא לבית הסופר ל"ספרייה" של עומרי, שם הכרתי את פסח מילין, שהיה דואג לקרב אליו את כל המשוררים המתחילים. עדיין לא חשבתי כלל על פרסום. יום אחד ראיתי מישהו מוכר ושאלתי את פסח מי זה. הוא ענה לי – זה דוד אבידן. לא האמנתי למראה עיניי. דוד אבידן הגדול והמפורסם נראה כך? מרושל, לא מגולח, לבוש מכנסיים קצרים וגופייה, שניהם כנראה קנויים בשוק הכרמל או משהו כזה, או אפילו יד שנייה! לא האמנתי שכך נראה משורר אמיתי. הוא אפילו לא חשב לזרוק עליי מבט. היה תמיד מרוחק ומתנשא. וכמובן הסתכל רק על הצעירות והיפות.

הכרתי שם גם את זיגמונט פרנקל המנוח, בעלה של אלונה פרנקל, שהיה איש מקסים ומעניין, אך בעיקר handsome אמיתי. איש נאה מאוד עם עיניים כחולות מדהימות. בזכות המוצא הפולני המשותף שלנו יכולתי לשבת איתו ולשוחח. כולם אהבו את זיגי, הוא לא איים על אף אחד ולא התחרה עם אף אחד על מקום באיזשהו כתב עת. הוא כתב בשפה האנגלית. יום שישי אחד, בספרייה של עומרי בבית הסופר, ראיתי את זיגי משוחח עם דוד אבידן והעזתי לבקש רשות להצטרף אל שולחנם. זיגי האדיב והמנומס צירף אותי מיד. אז העזתי והראיתי לדוד אבידן את השיר "במעברה". הוא קרא במהירות ואמר: "יש כאן ניצני סגנון". אז לא ידעתי כיצד להבין את זה. אחר כך שלף עט, מחק את השורה המקורית "בקיץ השמש קפחה בי" ושינה את סדר המילים ל"בקיץ קפחה בי השמש" ואני הסכמתי מיד, בשמחה גדולה ובתודה. ראיתי כמה שהוא צדק: שתי המילים הראשונות יוצרות "מיני אליטרציה", ו"שמש" ו"אש" שבשורה שאחריה יוצרות מין חרוז עני. וכך התקבל ונשאר תיקונו של דוד אבידן הגדול. אך מיד לאחר התיקון, אבידן כמו התחרט. הוא אמר לי שאם אני רוצה שהוא יערוך את שיריי שאפנה אליו, ומיד רשם לי את כתובתו ונתן את מספר הטלפון שלו והוסיף: "עבור כל שיר אני גובה 300 שקל". תחילה בלעתי את לשוני מרוב תדהמה גם על הרצון שלו וגם על המחיר. אחר עניתי בנימוס "תודה רבה" ויותר לא שבתי להראות לו שירים. כבר לא היה לנו עסק עצמאי, כבר הייתי מובטלת ולא יכולתי לשלם. לימים שיר זה, כמו עוד רבים אחרים, פורסם ב"עיתון 77" שבעריכתו של יעקב בסר, גם הוא ז"ל.

לדף של ברכה רוזנפלד בסופ"ש שירה מספר 1

הזנת תוכן: 6.2.2013

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"