אילוף

אֲנַחְנוּ נָשִׁים מַכּוֹת, בּוֹעֲטוֹת וּמוֹרְטוֹת שֵׂעָר. לִפְעָמִים

גַּם לְעַצְמֵנוּ, אֲבָל רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ,

אַתֶּן מְשֻׁגָּעוֹת. אֲנַחְנוּ כּוֹרְתוֹת רָאשִׁים וּמְשַׁסְּפוֹת

גְּרוֹנוֹת וְשׁוֹטְפוֹת רְצָפוֹת וּמְדִיחוֹת כֵּלִים וּמְכַבְּסוֹת

וּמְגַהֲצוֹת וּמְגַדְּלוֹת יְלָדִים לִהְיוֹת גְּבָרִים, שֶׁיָּקוּמוּ

עָלֵינוּ וְיִנְטְרוּ וְיִבְגְּדוּ וְיִנְטְשׁוּ אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת,

וּבְלִי הֲנָחוֹת אוֹ הִתְחַשְּׁבוּת בְּמַה שֶּׁהָיָה לִפְנֵי

שֶׁנִּכְבַּשְׁנוּ וְהִתְמַסַּרְנוּ עַד כְּלוֹת לַחֲלוֹמֵנוּ הָעַתִּיק

לִהְיוֹת נֶאֱהָבוֹת וְנֶחְשָׁקוֹת בַּחֲלוֹמוֹתֵינוּ הַצְּחִיחִים

מִקִּרְבָה בֵּין הַמִּינִים.

אֻלַּפְנוּ לָשֵׂאת וְלָתֵת לָהֶם אֶת כֹּחֵנוּ, לְהָפְכָם לְסָרִיסִים

בְּלִי יֻמְרוֹת שְׁלִיטָה וְהִשְׁתַּלְּטוּת עָלֵינוּ.

מִי הָיִינוּ וּמָה אֲנַחְנוּ יְכוֹלוֹת עוֹד לְעוֹלֵל שֶׁלֹּא עוֹלַלְנוּ.

נָשִׁים אֲיֻמּוֹת וּמְאַמְלְלוֹת בְּעִקָּר אֶת עַצְמָן,

שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לְהַעֲנִיק כִּמְעַט דָּבָר לְעַצְמָן

אַחֲרֵי מַה שֶּׁעָשִׂינוּ לְמַעַן הַמִּינִים וְהַמִּין

שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כִּמְעַט מְאוּם לְאַחַר שֶׁנַּעֲשֵׂינוּ גְּבָרִים

שֶׁבַּגְּבָרִים בְּעָמָל, בְּיֶזַע וּבִדְמָעוֹת, בְּעִקָּר שֶׁלָּנוּ.

לַשָּׁוְא הָיִינוּ נָשִׁים מַכּוֹת, בּוֹעֲטוֹת וּמוֹרְטוֹת שֵׂעָר.

מָה עוֹד יָכֹלְנוּ לַעֲשׂוֹת בַּכֹּחַ שֶׁנִּתַּן לָנוּ עַד כְּלוֹת כֹּחֵנוּ,

אַחֲרֵי שֶׁהָיִינוּ נָשִׁים נִפְלָאוֹת וּמְסוּרוֹת וּמִתְמַסְּרוֹת

בְּקַלּוּת רַבָּה מִכְּדֵי לִכְבֹּש אֶת הַלְּבָבוֹת לִצְמִיתוּת.

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

על פי עדה אחת תינתן תשובתי. העדה הזאת היא אמי, שלכל אורך חיי שמחה וגאה לספר לי ועלי שמגיל שנה וחצי בערך היטבתי לדקלם ספרים שלמים. הכוונה כמובן לספרי מופת לפעוטות, שעיקרם הרי שירה. יש בהם את היסוד השירי הקלאסי המובהק – חריזה. לימים סגרתי בחדווה את מעגל דקלומֵי ילדותי, כשדקלמתי באוזני בנותי אותם סיפורי שיר קצרצרים. וזאת גם כעדות לכך שאהבתי הראשונה למילה הכתובה וטעמי ההיולי-בתולי לא השתנו חרף שינויי גילי הכרונולוגי.
שירַי הראשונים נכתבו כמדומני כבר בהיותי תלמידת הכיתות הראשונות בבית הספר היסודי. וכבר אז בער בי דחף השיתוף-פרסום, וחלקם ראו אור ראשון בעיתון "דבר לילדים" עליו השלום. גם באשר אליו נסגר לי מעגל מרגש, כשברבות שנותי עבדתי כעורכת לשונית בעיתון "דבר" וכתבתי מאמרים, ראיונות וביקורות למען המוסף הספרותי "משא", ששכן באותה קומה שבה שכנה מערכת "דבר לילדים".

אם עלי להעיד על עצמי אוכל בפירוש לומר שהדחף והתשוקה לבטא את עולמי האישי – רגשותי, תפיסותי, מחשבותי – במילה כתובה החותרת לדייק ולזכך, לגעת בליבת ההוויה, מלווים אותי כל חיי, יצרו ועיצבו ללא כל מתחרה את עמוד השדרה האישיותי שלי.

מה תפקידה של השירה בעיניך?

השירה היא בעיני ובשבילי בבואה שאין בלתה לאיבר המשמעותי ביותר בגוף ההוויה האנושית – קרי הנשמה. היא גם הגשר המיטבי להגיע אליה ולגעת בשלל חומריה ולהניעם, ואפילו לשנותם. בדיוק כמו הנשמה, גם השירה מדברת בשפה המשלבת באופן מרתק בין הגלוי למכוסה – כפי שהיטיב לעמוד על כך משוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק במאמרו המכונן "גילוי וכיסוי בלשון". הנשמה כמו השירה שהיא שפת דיבורה – כלומר, דוברתה החשובה – היא לב משכנו של אלוהים בתוכנו. אם כך ניתן אף לומר, ששירה במיטבה היא אשנב הצצה בה' הידיעה למכמנים והרזים שמוצפנים מאחורי הפרגודים העוטפים את הנשמה משל הייתה אתרוג מקודש, המקדש את בעליו.

 משורר\ת שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

ישנם שלושה משוררים שהייתי רוצה לשוחח איתם ובעצם לומר להם מילה אחת – תודה. המשוררים הם נתן אלתרמן, אלכסנדר פן ולהבדיל קונסטנטינוס קוואפיס. תודה על מה?
במהלך השנים קראתי מאות שירים, שחלקם היו נפלאים בעיני בעת קריאתם. אבל יש מעט מאוד שירים שהפכו באחת, מן הקריאה הראשונה בהם, לחלק בלתי נפרד ממסעי הפרטי. הם היו לי מפתח פלאים קל לפתיחת דלתות חדרי הפנימיים ביותר ובה בעת זרקור רב עוצמה. כדי להשתמש במפתח הקסם הזה אינני צריכה לפתוח שום ספר. השירים הללו שאני מתכוונת אליהם זכורים בי מילה במילה ומעוררים בי ריגוש תמידי. ואלו הם: "חיוך ראשון" הנפתח בשורות שתמיד מצמררות אותי – "אל תקראי לי בשבועה נואשת, אל תקראי לי במילים רבות,/ אני שנית אלייך נאסף, עולה על מפתנך מכל דרכי"... השיר השני השמור עמי הוא ללא שם ובא מיד אחרי "חיוך ראשון" בקובץ הנפלא "כוכבים בחוץ", ותחילתו: "עוד אבוא אל ספך בשפתיים כבות,/עוד אצניח אלייך ידיים./ עוד אומר לך את כל המילים הטובות,/שישנן,/שישנן עדיין". השיר השלישי שעליו ברצוני לומר תודה הוא שירו של אלכסנדר פן, "וידוי", שאני מאוד אוהבת להאזין למילותיו המושרות על ידי בתו של המשורר, אילנה רובינא. ותודה אחרונה ברצוני לומר לקוואפיס על שירו "הדרך לאיתקה", המוכר בתרגומו הנפלא של יורם ברונובסקי. זהו בעצם שיר המסע של חיי שלי. אות באות ותו לתו. מהבית הראשון ועד לבית האחרון. וכמו שנכתב בבית האחרון של "הדרך לאיתקה", כך גם אני ארצה לראות את חיי בבוא יום פקודה ומוטב קצת-הרבה קודם – כמסע מאלף שאין בלתו, עשיר ומעשיר בתבונה וברגש, גם אם היה בחלקיו קשה מנשוא בגלל שלל הלסטריגונים והקיקלופים, שאולי לא היו אלא בעיקר פרי הדמיון האודיסאי של הגיבורה ענת, שצלחה את כל המִשברים והסערות ובעיקר את הפחדים והחששות והעכבות.

היכן אני כותבת?

רוב שירי נכתבו בשני המקומות הכי אהובים עלי – המטבח והמחשב שבחדר עבודתי המכונה בפי האימפריה הפרטית שלי. לפעמים אני כותבת ישירות למחשב, ולפעמים הטיוטה הראשונה נכתבת על פיסת הנייר הראשונה שאני מוצאת הכי קרוב לכוס הקפה והסיגריה הראשונות השכם בבוקר.

 מדוע בחרת את השיר הזה?

לכל משורר, גם אם כתב בימי חלדו מאות שירים, יש את עשרת השירים הנבחרים. אלו אינם דווקא שיריו היפים ביותר, כי אם השירים המבטאים ומייצגים באופן הטוב ביותר את תפיסת עולמו ואת מהותו כאדם. השיר "אילוף", מרגעי כתיבתו לפני שני עשורים ועד היום וכמדומני שעד בכלל, ייתפס על ידי כאחד מעשרת "הגדולים" שלי, ואף יותר מכך – בשלישייה הפותחת צוהר רחב לתפיסת עולמי כאדם וכאישה בת דור דפוק מיסודו. זהו אינו שיר מניפסט, הגם אם ניתן לשגות ולתופסו כך בגלל קול הזעקה/הלהט והלשון הכללית שבה הוא נכתב. השיר הזה, יותר מכל שיר אחר שכתבתי – וכתבתי רבים מאוד – העוסק במהות האהבה, מנסה ללכוד את עיקר מכשלותיה וסיבות כישלונותיה לא כמקרה פרטי אלא ככשל חברתי גלובלי. זהו שיר אנטי פמיניסטי בתכניו, המגייס לצרכיו האירוניים התלהמות פמיניסטית ברוחה. הפמיניזם, ולו בעיני, שבר מוסכמות בין מיניות מתוך כוונה נכונה וטובה אולי, אך באותה מידה יצר כשלים ומהמורות חדשים שלא בהכרח היטיבו איתנו הנשים. יצאנו קרחות מכאן ומכאן. מצאנו עצמנו נושאות בנטל כפול ומכופל. בלבלנו את עצמנו ואת אהובינו עד כדי כך שאבדה דרכנו להימצא במצב האהוב עלינו מקדמת דנא – להיות ולהרגיש נאהבות. את כל זאת ביקש שירי "אילוף" לבטא מתוך אמונה, אולי תמימה, כי יש ביכולתן של מילות שיר כדי לתקן.

לדף של ענת לויט בסופ"ש שירה מספר 3

הזנת תוכן: 28.1.2013

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"