לקוואפיס
לוּ הָיִיתָ כָּאן
בְּהֶצֵּף הַגֵּאוּת
הַאִם הָיְתָה זוֹ שְׁעָתְךָ לְהִתְגַּלֵּם?
הַאִם הָיִיתָ רוֹגֵעַ בְּאַהֲבָתְךָ בָּאוֹר הֶחָשׂוּף
בַּחֶדֶר הַקִּדְמִי, עַל הַמִּרְפֶּסֶת, בַּטַּיֶּלֶת?
הַאִם אֶחָד הָיָה נוֹתָר עִם שַׁחַר?
הַאִם הָיִיתָ מֵעִיד עַל הַמִּנְעָד עֲדֵי-עַד שֶׁל הַנּוֹכֵחַ
עַל הָאֹפֶק הַנִּשְׁקָף בְּעֵינָיו
עַל הָעֹנֶג בְּפָנָיו
עַל הַגַּעְגּוּעַ הַמַּקְדִּים פְּרֵידָה-עַד-עֶרֶב?
הַאִם הַזָּרוּת הָיְתָה נִדֶּפֶת
אוֹ שֶׁמָּא הָיְתָה מַצִּילָה בְּעִקְבוֹתֶיךָ
בּוֹנָה אֶת חוֹמוֹת הַפְרָדָתְךָ
טוֹוָה אֶת מְקוֹמְךָ בְּקַוֵּי-הַתֶּפֶר
בְּשׁוּקֵי הַהִתְחַכְּכוּת שֶׁל הַחַי
הָרוֹגֵשׁ, הַמִּתְקוֹמֵם,
הַמִּתְבַּהֵר עִם תְּנוּעָתוֹ?
איפה השירה פגשה אותך לראשונה?
הפגישה המשמעותית הייתה בטירונות, כאשר אימי שלחה לי שירי משוררים שאהבה בחבילות הממתקים. משהו במפגש הזה בתנאים הללו בשלב הזה של החיים פתח אצלי רעב לשירה. אחר כך גם קניתי לעצמי את כל כתבי עמיחי ובזמן נתון אחד מהם היה איתי בבסיס בו הייתי (בספרי יש שיר שמאזכר זאת – "אימי"). הכתיבה באה בעקבות חוויות בשירות (בתיכון דווקא כתבתי סיפורים קצרים).
מה תפקידה של השירה בעיניך?
אני לא יודע מה התפקיד של השירה, אם בכלל יש לה. אני יודע מה אני חפץ למצוא בשירים שאני קורא: דיוק של היבט בחיים שיפעל עליי (לא אוכל להישאר אדיש אליו) ויפעיל אותי מחשבתית ולעיתים גם לפעולה.
היכן אתה כותב?
בכל מקום בו "המילים הנכונות" צצות. פעמים רבות זה קורה תוך כדי תנועה (ריצה, רכיבה על אופניים בתל אביב, אימון בחדר כושר). כנראה שמשהו משתחרר במחשבה. הגימור הסופי תמיד נעשה במחשב.
ספר פרוזה לאי בודד?
לא הייתי לוקח איתי ספר פרוזה. הייתי מעדיף לקחת אנתולוגיה רחבת מימדים של שירה. אבל אם כבר ספר קיים אז הייתי לוקח את התנ"ך. לאורך השנים אני מוצא את עצמי חוזר אליו, אל האוצרות שלו: השפה, הדמויות, ההתרחשויות, המחשבות, האידיאולוגיה. במילואים האחרונים שלי, בהם שימשתי אי בודד בממלכה שאני מנהל איתה יחס מורכב, מצאתי את עצמי קורא (שוב) את ספר ירמיה.
משורר\ת שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?
קשה לי מאוד לשוחח עם משוררים ומשוררות, במיוחד כאלו שאני מעריך את כתיבתם. בדרך כלל רק היכרות ממושכת פותחת בתוכי את היכולת לשוחח איתם, בטח שיחה משמעותית. מעבר לכך, כפי שכבר טענה גל קוסטוריצה, במובן העמוק המפגש האמיתי איתם הוא דרך שיריהם או בשיריי. אני מעדיף להאזין לגורי או לארז ביטון ולרבים אחרים מאשר להיכשל בשיחה איתם. אם כבר אני "חייב" להיפגש עם משורר/ת מהעבר, הייתי מעדיף לטייל עם משוררים שמעניינים אותי בסביבתם הטבעית (למשל עם עמיחי בירושלים, קוואפיס באלכסנדריה, פסואה בליסבון ופאט פארקר ביוסטון) או לארח חברה למשוררים שנרצחו או התאבדו (כפאול צלאן ושי אריה מזרחי) ולשבש את מותם. למשל פשוט לצאת מהרכבת התחתית בהליכה עם הנרי דומה.
ספרו של דניאל בראומגרטן "למרות שהמשורר הזהיר" באתר אינדיבוק
הזנת תוכן: 20.1.2013
