יֹפִי מִדַּבֵּק

הַיֹּפִי כָּאן מִדַּבֵּק, נִשָּׂא בָּאֲוִיר, מִתְפַּשֵּׁט
בְּזָוִיּוֹת רְחוֹבוֹת, חַדּוֹת וְקֵהוֹת,
כְּאִלּוּ נָקְטוּ כָּל אַדְרִיכְלֵי פָּרִיס שְׁבוּעָה:
לְעוֹלָם לֹא זָוִית יְשָׁרָה,
(צוּרָה הַמּוֹנִית וּסְדוּרָה).
יֹפִי נוֹזֵל מִתַּחֲרַת הַבַּרְזֶל הַמְּרֻקָּע,
הֶעָשׂוּי פִּתּוּחִים: כּוֹתָרוֹת, צִיצִים וּפְטוֹרִים.
כָּאן גַּם הַמְּחָאָה מִתְעַדֶּנֶת.
צִיּוּרֵי הַגְּרָפִיטִי בְּמִנְהָרוֹת הָרַכֶּבֶת
מִתְחָרִים בְּהַצְלָחָה עִם עֲבוֹדוֹת הָאָמָּנוּת
הַמּוֹדֶרְנִית בְּמֶרְכַּז פּוֹמְפִּידוּ.

זֶה הִצְחִיק אוֹתְךָ, מְאֹד,
כְּשֶׁאָמַרְתִּי אֶת זֶה.
הִתְאִים לַהוּמוֹר שֶׁלְּךָ, צִינִי וּבוֹטֶה.
שָׂנֵאתָ מִסְגְּרוֹת מְמֻסָּדוֹת, תָּמַכְתָּ בַּמֶּרֶד.
שִׁנַּנְתָּ בְּהִתְלַהֲבוּת: לִיבֶּרְטֶה, אֶגַלִיטֶה, פְרַטֶרְנִיטֶה.

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

מאז ומעולם הייתי ילדה של מילים. אספתי מילים כמו שילדים אחרים אספו עטיפות שוקולדים נוצצות או מפיות. בספרייה הציבורית סיימתי לקרוא את כל ספרי הילדים כבר בכיתה ו' וקיבלתי רשות מיוחדת מהספרניות לקחת ספרים מאגף המבוגרים. היתה לי חיבה מיוחדת למילים נדירות שאף אחד לא השתמש בהן כמו "פוזמקים" ולחרוזים. הייתי משחקת עם עצמי את משחק החרוזים, ומנסה למצוא חרוז לכל מילה. את שירי הראשון על יונת השלום שהיתה בחלום כתבתי בכיתה ג' ואיירתי אותו בציור של יונה בתוך ענן מעל ראשה של ילדה ישנה במיטה. הראיתי את השיר למורתי ולהורי וכולם התלהבו ממנו. מאז התחלתי לכתוב שירים.

מה תפקידה של השירה בעינייך?

השירה היא כוהנת האלה, היא האורקל מדלפי. המשורר עולה אליה לרגל בכל עת שמציקה לו שאלה או משאלה. הוא שואל, והיא עונה... וממה שהוא מבין, וממה שהוא מפרש, הוא כותב. לעתים השירה מגלה לנו צפונות עולם וסודות לב כמוסים, ולעתים היא סתומה ובלתי מפוענחת, אך תמיד יש בה קסם של מסתורין. פגשתי אנשים מוכשרים מאוד בכתיבת פרוזה אשר חששו מכתיבת שירה. הדחיסות שבה והעמימות שלה הרתיעו אותם. אך דווקא תכונות אלה של השירה הן שמושכות את לבי. היכולת לבטא במילים בודדות, בכמה שורות, מה שסיפור שלם לא יספיק לספר זו יכולת מופלאה בעיני, כמו ציור זן.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

יהודה עמיחי. מאז ומעולם אהבתי את שיריו, ויש לי את כל ספריו. בעיני הוא אחד המשוררים המופלאים ביותר בשפה העברית, אשר מצליח במילים פשוטות מאוד לכאורה ליצור מטפורות עשירות ודחוסות מבע אשר מהדהדות בראש עוד זמן רב לאחר קריאת השיר. כזאת היא השורה "מוות במלחמה מתחיל/ בירידה במדרגות/ של אדם אחד,/ צעיר", או "פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים". פעם אחת כמעט פגשתי אותו. הייתי מדריכה בסמינר קיץ של נוער אמריקאי ובאחד השבועות הקמנו מחנה בהרי ירושלים. למחנה הזה הוזמנו אנשי רוח ואמנים ישראלים, למפגש עם בני הנוער האמריקאים. כששמעתי שיהודה עמיחי יהיה בין המרצים האורחים התרגשתי עד דמעות, שגם ירדו כשהתבשרתי שהוא לא יגיע לקבוצה שלי. במשך כל המפגש של הקבוצה שלי פזלתי לכיוון הקבוצה השנייה שאירחה את יהודה עמיחי והשתדלתי להקשיב להם. הוא הגיע עם בנו הצעיר שחבק דובי גדול. ניגשתי אליו לאחר מכן ולחצתי ידו בחום. גרוני נשנק ודמעות זלגו מעיני. הוא הביט בי בתימהון אך לא אמר דבר, רק חייך ולחץ ידי בחום.

היכן את כותבת?

לרוב בחדרי, ישירות על המחשב. את המחברות הכתובות בכתב יד עגול ומנוקדות להפליא זנחתי לפני שנים רבות. כל כך הרבה יותר נוח לכתוב ישר בתוך חלון הנקדן ולהעביר לקובץ השירים החדש. אמנם יש בזה הפסד של שיקוף תהליך כתיבת השיר, אך הנוחיות מנצחת. את כתבי היד שלי לא יוכלו להעביר אחר כבוד לבית הגנזים של משוררי ישראל.

מדוע בחרת את השיר הזה?

בחרתי את השיר הזה כי הוא משקף דיאלוג מתמשך עם בני האהוב שהתאבד בגיל 15 וחצי בשנת 2003. בשנים האחרונות אני משתדלת יותר ויותר לזכור אותו בחייו, ולא רק במותו המחריד. היה לו חוש הומור ציני ומחודד שאני מאוד מתגעגעת אליו. לעתים קרובות היה מקשיב בשקט לשיחות המבוגרים ולאחר מכן היה מסכם את אישיותם ונוהגם של המשתתפים במשפט אחד קולע ומפיל אותנו מצחוק. הטיול לפאריס ולעמק הלואר היה טיול בר-מצווה משותף לו ולאחותו הגדולה ממנו בשנה וחודש. זה היה טיול משפחתי עם המון חוויות ובעצם כתבתי את השירים במחזור תוך כדי הטיול ולאחר מכן. הם הופיעו בקובץ "גלויות מפאריס" שהתפרסם בכתב העת המקוון POTPOURI. רק אחרי מותו הוספתי את הערות השוליים, שהן בעצם דיאלוג בדיעבד איתו, והן הפכו את הקובץ הזה למשהו שהוא הרבה יותר משירי התרשמות מפאריס. זה ניתוח לב פתוח.

הזנת תוכן: 26.11.2014

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"