*

שִׁיר לְדֶרֶךְ הַשִּׂמְחָה
שִׁיר לָאֶקְסְטָזָה
שִׂיא הַחַיִּים
לָשׁוֹן עֲנָקִית מְטַפֶּסֶת בַּמַּדְרֵגוֹת
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בַּמַּדְרֵגוֹת
שִׁיר לַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה בַּמַּעֲלוֹת
שִׁיר הַמַּדְרֵגוֹת
יְצִירָה לְרוּחַ וּמַדְרֵגוֹת פְּרוּעוֹת

בָּאָה בַּחֲלוֹם
בָּאָה בְּהָקִיץ
פּוֹרֶצֶת
מַיִם אַדִּירִים
אֵם קְדוּמָה בּוֹעֶרֶת בִּי
סֻלָּם נוֹסֵק נִשְׂגָּב מִבִּינָתִי

הַדָּגָן הָעֶלְיוֹן מִשְׁתַּגֵּעַ
עֲרוּגוֹת שִׂמְחָה רוֹטְטוֹת בִּשְׁבִילֵי הַגַּן הַמִּסְתּוֹרִי

בְּגַן הַגּוּף צִפֳּרִים צִבְעוֹנִיּוֹת
כְּנָפַי אַלְפֵי צִפֳּרִים מְשֻׁגָּעוֹת
שִׁיר לַמְּאוֹרוֹת, שְׁמָשׁוֹת פּוֹרְשׂוֹת כָּנָף
רוּחַ מְטַפֶּסֶת בְּמַעֲלֵה עַמּוּד הַשִּׁדְרָה
שִׁיר לַטּוֹרֶפֶת שֶׁהַטֵּרוּף לְטוֹבָתִי
שִׁיר לַמְּשֻׁגַּעַת שֶׁזֶּה כָּל הַקֶּסֶם
שִׁיר לַמְצַפְצֶפֶת עַל גַּמָּדֵי הָרוּחַ
נְמֵרַת שִׁירָה
שִׁיר לָאֹמֶץ שֶׁלּוּלֵי הָאֹמֶץ לֹא הָיִיתִי שׂוֹרֶדֶת
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִמְאַהֲבַי
מַלְאָכִים מְקַנְּנִים בְּתָאַי
מִתְגַּלְגְּלִים בַּמַּדְרֵגוֹת
מֵעַפְעֲפִים בָּרְקָמוֹת
נֹגַהּ מְלַחֵךְ עֹנֶג
הָאוֹר הַזּוֹעֵק לֹא גָּנוּז
שִׁיר לְחַיִּים בּוֹעֲרִים
שִׁיר לַחַיִּים
לֹעַ הַטֵּרוּף נוֹטֵף דָּם
הָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת
שִׁיר לַמַּדְרֵגוֹת הַזּוֹרְמוֹת בְּשֶׁצֶף בְּצַוַּאר הָרֶחֶם
מְחִלּוֹת
חוֹרִים
רְטֻבִּים מִזִּכָּרוֹן פָּתוּחַ
שִׁיר לַתְּנוּעָה
לַתְּנוּפָה
לַתְּעוּפָה
אֵשׁ הַתְּשׁוּקָה הַבּוֹעֶרֶת
אֵין דָּבָר יָפֶה יוֹתֵר מֵהָאֱמֶת
אֵין חֵרוּת גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵהָאֱמֶת

צִיִּים שֶׁל רְגָשׁוֹת
אֵינְסוֹף מַדְרֵגוֹת
שׁוּם דָּבָר לֹא תָּקוּעַ
מַדְרֵגוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת
פֶּלֶא רוֹתֵחַ
יַם הָאֶפְשָׁרִי

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

מה לכתוב? כאשר אישה קמה בוקר אחד משנתה וחשה שאינה יכולה יותר להלך על הַשִּׁכְבָה הדקה עליה היא מְהַלֶּכֶת כי בשכבה זו נבעו סדקים והעשן הַמִּתַּמֵּר מהלא מודע שלה, מהאש המבעבעת בתוכה, מַעֲלֶה אדים מְמַכְּרִים המושכים אותה לטבול את קצה כף הרגל של אִישִׁיּוּתָ בתוך העשן להציץ אל תוך הסדקים, איש לא יודע לאן תוביל דרך זו ומהי עוצמתה של הלבה הרוחשת במעמקים, ובודאי שגם אני שהייתי אישה זו לא ידעתי. העשן הזה או אולי האדים הנביעו ספורים קצרים ושירה ועזרו לחיוניות הרוחשת במעמקי ומבקשת להתפרץ להתדפק אל המציאות שבה חייתי. או כשהייתי בת חמש? או כשהתאהבתי, אשה עם ארבעה ילדים ופתאום רעדה האדמה. התאהבתי מתפוצצת מרוב תשוקה? כשהייתי בת חמש למדתי את עצמי לקרוא. פתחתי את ספר התנ"ך צרפתי אותיות, הברות שלא הבנתי צלצלו בתוכי, "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", רק את המילים שמים וארץ הבנתי, וציירתי בחול החום, את הצורות, ברא, ברא, ברא, בלי להבין כלום ופסעתי בתוך האותיות ומחקתי אותן וכתבתי אותן שוב באצבעותיי ובכפות רגלי. בירושלים הנצורה, בשדה החשוף שמאחורי שכונת סנהדרייה בין הפגזים וצליפות הכדורים, רק את המילים שמים וארץ הבנתי, המילה ברא הקסימה אותי ציירתי את צירופי האותיות בחול, פסעתי על האותיות, מחקתי ושוב ציירתי ושוב ושוב. בשדה החשוף לצלפים חילי הלגיון הירדני והפגזים, מול בית הספר לשוטרים, לקטתי את הפירות הזערוריים החרוזיים , הירוקים, המתוקים, שקראנו להם לחם צפרים אכלתי לחם צפרים, ציירתי על האדמה עם עלי החוביזה, כתבתי את שמי ולעסתי את שמי, הסתוניות העדינות שצמחו סביבי רק הן היו עדות למעשי, לשמחתי, ולרוח שלטפה אותי שסרקה את שערותי, שעינגה את עורי. ואני לא ידעתי אז שאלוהים מזמר אלי מתוך הסנה. מתוך גופי צמחה לה אהבה לספרים, היו בבית רק ספרי קודש וכל הביכעלעך האחרים היו טְרֵיפֶה ביכעלעך. התשוקה לספרים הפכה לרעב, לנגיעות באסור, למה שהפך אחר כך למערות ספרים, למאות ספרים שקראתי בגנבה מתחת לשמיכה, כי אם אבי היה מגלה הייתי חוטפת מכות רצח, הוא היה קורע אותם, מעיף לי אותם לכל רוח, אבל ספרי קודש היו. וסבי היה מסביר לי בסבלנות רבה מה כתוב בספרים המריחים עובש, יושן, עתיקות מסתורית. הוקסמתי מהשער הבלוי שעליו היה כתוב כתב חידה, דפוס האלמנה והאחים ראם. או אולי פגשתי את השירה כשהייתי בת שלושים ושמונה אם לארבעה ילדים ואהבה גדולה הנביעה ממני מעינות שירה, מעינות מילים. בשפע האהבה שזרם ממני שלחתי אותן לאהובי, גיליתי את האש שבי, גיליתי מה צפון בי, פסגות ההנאה שהגעתי אליהן, אינסוף האפשרויות, החופש, חופש הביטוי, גיליתי לראשונה בחיי שאישה יכולה להגיע לשמיים הצפונים בגוף. ספר סיפורי הראשון שהעזתי לפרסם, שחרר אותי, קראתי לו "אבנים רכות", כי האבנים על קבר חיי נעשו רכות, הרמתי אותן, השלכתי אותן, ויצאתי לחיים מקבר חיי. התחלתי לחיות, נתתי לזרמים הגועשים לצאת ממני, נפתחתי לעצמי הולדתי את עצמי איש לא יכול ולא יכל לרצוח את נשמתי. כמו שכתבתי בשיר, "אִי אֶפְשָׁר לִרְצֹחַ נְשָׁמָה, נְשָׁמָה לֹא רוֹצְחִים" לפידי תשוקה מאירים את מדורת חיי, מפלסים שבילים חדשים בספר חיי, דרך השמחה מוארת בי ואני ממשיכה ללדת ולהוליד את עצמי.

מה תפקידה של השירה?

חיבור בין מסילות הלב, הרגש, הארוס, הכישוף, הריחוף, האש, האהבה, הכעס, השנאה, האורגזמה לגלות עוד ועוד מוזיקה של מעלה ושל מטה, ירידה לתוהו, וחוסר שליטה, מערבולות טירוף ונסיקה, מערבלות טוהר, טיהור שפכים, נסיגה ונסיקה, והלב מתרחב, מתאחה, מתאחב, ממריא לגובהי השגב, ולהשתולל ולהשתחרר, ולקבל אורגזמה ועוד אורגזמה ולברך ולקלל, ואיני שואלת על מה ולמה. ומשהו נפלא קורה אני מתפוצצת. ומשהו נפלא קורא, הלב לא מתפוצץ.

שורות שיר שכתבתי באותיות ענק עם כפות ידי המרוחות בצבע שמן שחור על קנבס באורך 30 מטר שאחר כך מצאו את עצמן נכנסות לספר שירי, "מִי שֶׁנִּכְנַס לַתֹּהוּ וְנִשְׁאַר שָׁם זֶה שׁוּם דָּבָר, מִי שֶׁנִּכְנַס לְשָׁם יוֹצֵא מִשָּׁם מֵבִיא מִשָּׁם זוֹ גְּדֻלָּה וְעָצְמָה וְנוֹרָא" אומרות אותי, אומרות את השירה שבי, פלאי עמקי, עמקות שחקי, וריח מתוק של יערה עולה, וחלומות, חלומות חלומיים שמתפקעים וגודשים שעולים, ועולים על גדותיהם ותוססים, ובוערים ומבעבעים ורצון אדיר לתת, ושמישהו יקח למען השם את העושר אושר האדיר הזה.. ושמישהו יבין, יתמלא, יתחבר, ושמתוך העצמי הייחודי הזה יתבצע איזה חיבור בפלא גופי, מוחי וסוג של התעברות, דבקות, קדושה, בעצמי מתוך עצמי בשד הקוסמי המיניק אותי. כן בשירה נפער השד הקוסמי המיניק אותי היודע ויכול ויוכל להכיל אותי. למלא אותי באהבה, להוציא ממני נועם, לחבר אותי עם נבכי הגוף שלי, להנחות אותי,ליהנות אותי, להנכיח אותי, להביא אותי לחוש את עצמי, להגיע, להתגעגע, לטהר, לשכר אותי, להסתחרר, לסחרר, לשחרר, להשתחרר, לשחרר את רוח התהום בזהירות של לא להיות לכודה במילה, להעלות אש, לחוות את הבלנדר שבמוח שלי מערבל מילים בכל מקום ובכל זמן, לחוש את כנפי הדבש של מוח הגוף ושל גוף המוח, לוכדות מילים, נוסקום, משפשפות חלומות, בוראות ויולדות המון ילדים- שירים. הגוף שלי כותב, לשדות הנשמה לאשדות הנשמה. אני מעיפה אותו, אני חורשת בו, החוויה הנפלאה שהולידה שמולידה שיר עוברת בי, מעברת אותי, זו מתנה שקבלתי ,ואני מתפללת שתגיע אלי שוב ושוב שאוכל ליהנות מהשם שמי, ולדעת שהוא לא מחוק ולא ימחק.

ויש גם רגעי חסד מופלאים שאקרא להם , רוחניות ושירה, ואז, לא אני כתבתי את השיר, הרוח כתבה אותו.
רוחניות ושירה אמירה של המשפט הזה מעצימה בי את המרחב אליו נושאת אותי השירה מעניקה לחוויה מימדים נוספים נושאת אותי לנופי קסם למחוזות סמויים, להיקסמות לכישוף שבשיר. זו אמירה הפותחת חלון לעולם שמעבר למרחב עלום שהשירה נושאת אותי אליו. כאשר הרוח נושבת בי נכנסת ויוצאת מכול פתחי, כאשר אני חשה התרוממות הנפש והצף של אהבה מעלה אותי על גדותי ובאזור הלב מתעוררת תחושה של רחיפה, כאשר אני חשה כמיהה, צוללת או מרחפת במרחבים אינסופיים וְהֶצֶף של שד קוסמי מעניק לי ומיניק אותי, אז נכתב ממני שיר. חלב השיר זורם הרוח כתבה את השיר. אני יודעת שאי אפשר לכלא במילים חוויה כזו אך איני חשה תסכול כי הרוח היא שהנשיבה אותי. הביטויים התרוממות הנפש, התרוממות הלב, נטועים בתחושה גופנית, מלווים בהצף של אהבה המבקש להמריא. עירום נשמתי ללא ציעוף והסתר ממלא אותי, אני מנושבת, רוחנית, רוח עוברת בי, אני חווה את המציאות. אין אדם מציאותי יותר מאשר אדם רוחני, כי רוחניות היא חיי אמת, גילוי צפונותיה של החוויה והרחבת היכולת להכיל אותה עם כול החושים. ההימשכות אל האינסוף מנביעה רצון לשיר. שאיפתו של אדם להגיע ללוז, להאיר נקודה פנימית הספונה במעמקיו, לגעת בנקודה האלהית שבו- נקדת החיים, מתגלה בשירה. התרוממות הלב גאותו מנביעה שירה, "אשירה לה' כי גאה גאה" בכול נברא יש נקודה אלהית נקדת חיים המתגלה ברצון לשיר.

כאשר שרו בני ישראל את שירת הים הם שרו את "השירה הזאת", השירה בהא הידיעה, השירה העולה מכול הנבראים.
"פירוש שירה הוא להיות הכול נמשך בקוו ישר ושורה למקור שרשו שהוא חיותו יתברך. "כמו שוּר שהוא בקוו ישר וכן בניגון שמאחד עלייה וירידה וניקרא שירה"... (שפת אמת לפרשת בשלח תרל"א, תרל"ג).

האם יש בכוחה של המילה להעניק את תחושת ההתעלות התרוממות הלב הנובעת מחוויה רוחנית? האם בכוחנו לארוג את הרוח המפעמת בנו במילים? האם אפשר לכלוא במילים את התרוממות הלב את הגאות המבקשת להעפיל אל השירה? האם בכוחה של המילה להעניק לאחר חוויה זו?
כתבתי זאת בשורת שיר "אֵיךְ אוּכַל לִמְזֹג מִלִּים אֶת שֶׁהָוִיתִי לְמַעְלָה"

אֵיךְ אוּכַל לִמְזֹג מִלִּים
אֶת שֶׁהָוִיתִי לְמַעְלָה
הִפְשַׁטְתִּי הַגּוּף הַשְּׁמֵימִי כְּמוֹ שִׂמְלָה
נִשְׁמָתִי נִשְׁאֲרָה נִגּוּן בְּעֵירֻמָּהּ
כַּמָּה שָׁמַיִם זָרַמְתִּי אֵין לִי מִסְפָּרִים
עֶדְנַת הָרוּחַ הַלְּבָנָה
וְאֵין לִי וַיְכֻלּוּ
מְרוֹמֵי הָאֱלֹהוּת
תִּלֵּי תְּהִלִּים לֹא יוּכְלוּ
מוּסִיקָה שֶׁל מַעְלָה
כָּל כָּךְ הִתְאַהַבְתִּי
יָפְיוֹ הֶעָמֹק שֶׁל אֱלֹהִים

בדרשותיו על שירת הים מתעמק ה"שפת אמת" בַּחֲוָיַת השירה. לדעתו השירה היא שירת העליונים, ושירת העליונים יוצאת מהכוח לפועל על ידי האדם.
"קול ודיבור והבל הלב יכול לעורר אותיות התורה עד שרשן ולהאיר במקום עליון וזה שנאמר, "ישיר", שעל ידי כוחם של ישראל נתפעלו האותיות ונתגלו האותות הפנימיים והרזין הגנוזים בכול דברי השירה האלה וניקראו על שמם (של בנ"י). שאין המצווה נקראת אלא על שם גומרה, שתלה השם עליונים בתחתונים. והגומר הוא אדם בעשייה ממש. (שפת אמת לפרשת בשלח תרל"א). על ידי עיון מעמיק בפרושו של רש"י לפסוק, "אז ישיר", חושף ה"שפת אמת" את יכלתו של האדם להזרים את שירת העליונים אליו להיחשף למקורה השמימי להטמיע אותה בתוכו ולשיר.

רש"י אומר: עלה בליבו שישיר וכן עשה. שואל ה"שפת אמת", והרי כול מי ששר קיים בו הרצון לשיר? במעוף הגותי הנובע כנראה מניסיון אישי תולה ה"שפת אמת" עליונים בתחתונים ומעניק לאדם את יכולת השירה. אין בכוחו של בן אנוש לשיר כראוי כי השירה היא שירת העליונים אך אדם השואף להתעלות משקיע מחשבה ברצונו להמריא ובעקבות המחשבה מתעוררת פנימיותו והוא עושה- הוא שר ואז מתממשת בו שירת העליונים. הרצון לשיר, להתעלות הוא זה המעורר את העשייה ורק בכוחו מגיעה שירת העליונים אל התחתונים. "עלה בליבו לשיר וכן עשה". "וזה שאמר רש"י שעלה בליבו לשיר ממש השירה הזאת, אף שבמעשה אין בכוח אנוש לשיר כראוי, על כן נאמר וכן עשה, שעל ידי הרצון נתעורר הפנימיות שתלה השם יתברך זה בזה". (שפת אמת לפרשת בשלח תרל"א). *שר כמו מדבר שור. ושירה היא התישרות לב האדם, לישרי לב שמחה, שעל ידי ישרת הלב באה שמחה.

איפה את כותבת?

אני כותבת בנשמה, אני כותבת מהנשמה, אני כותבת בגוף, אני כותבת מהגוף, בִּיְקַר העיקר, הפות שלי כותב, הלב שלי כותב, השדיים שלי כותבים, הטבור שלי כותב, הרחם שלי כותב, וככה בכל מקום ובכל זמן, וכשזה בא זה בא, ספר החיים מאיר, מילים, שברי משפטים, התפרצויות, התפוצציות, , נסיקות חופש, כשהמילים נעלמות ונותנות לצבעים לקווים ולמנגינות לנשק, להתעלס, להתעופף. אני כותבת את עצמי בסטודיו הקוסמי שלי.

מדוע בחרת בשיר הזה?

כי אינסופיות הרגש שהגוף מיצר ואינסופיותה של הנפש מולידות תענוג והתענגות, ואני מתפללת שיוולדו בי בכל יום תמיד, ואהפוך לשמחה ואהיה שיר הלל לאהבה, צרחת החיים.

המשוררים שהייתי רוצה להיות אתם לחיות אתם שיחת גופנפש הם, חנה ישעיהו הנביא, ר' ישראל נג'רה, נתן העזתי, ר' אברהם אבוליעפיה ועוד ועוד ועוד.
וכל מה שכתבתי עונה על השאלה, מדוע בחרתי בשיר הפותח את הראיון.

הזנת תוכן: 17.8.2014

חזרה לדף הראשי "משורר באור"