נֵר הַלַּיְלָהvarda-eliezer

וּבָרַחְנוּ מֵאוֹרוֹת הָעִיר אֶל הַיָּם
מִתְנַצְּלִים בִּפְנֵי אַף אֶחָד עַל
בְּחִירַת הַמֶּרְחָק מִשְּׁאוֹן הָאָדָם

הַחוֹל שָׁם עֲדַיִן חִבֵּק אֵלָיו
אֶת חֻמָּהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ
שֶׁנִּרְדְּמָה זֶה מִכְּבָר

מְלַטֵּף אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵינוּ
הַמְּדַרְכוֹת יְחֵפוֹת עַל רְסִיסָיו
מְטַבְּעוֹת אֶת טְבִיעוֹתֵינוּ עַל פָּנָיו

שָׁם לָרִאשׁוֹנָה קָטַפְתָּ לִי פֶּרַח
לְהָאִיר אֶת הַלֵּב בְּשֶׁמֶשׁ צְבָעָיו
כְּשֶׁעוֹד לֹא יָדַעְתִּי שֶׁחַיֵּינוּ קְצָרִים כְּחַיָּיו.

(פורסם בספר השירים "תגיד לי עוד", עמדה, 2021)

 

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

בילדות. בגיל גן ובאופן משמעותי ביותר בכיתה א' עם קבלת ספר הקריאה הראשון, שנכתב על ידי אריה בוכנר, יהודה לוינטון ולוין קיפניס. ייחודו של הספר בעיניי הוא בכך שיצירות רבות שנכללו בו הן שירים, ומכאן כנראה נבעה השפעתו המשמעותית לגביי, הרבה לפני שהבנתי עד כמה השפיע. בבחינת הדברים מתברר שבעיקר קסמה לי העובדה שבמקבץ לא רב של מילים מדייקות ניתן ליצור מראות הנוגעים ברגש ובמחשבה, בעוד שבסיפורים נדרשים תיאורים נרחבים, וזמן קריאה ארוך יותר, על מנת להעביר ולחוות את אותן תחושות.
התחלתי לכתוב שירה בשנים הראשונות בביה"ס היסודי, והשירה הייתה עבורי אשת סוד לכל התחושות והחוויות שלי. כעבור זמן כתבתי לאבא שלי, שגם הוא כתב שירה מגיל צעיר, וסיפרתי לו על כך. בתשובה זכיתי לקבל מאבי צידה לדרך באלו המילים: "זה שאת התחלת לכתוב שירים שימח אותי מאוד היות שגילך הוא הגיל שמתחילים לכתוב ודרך השירים לבטא מחשבות, רצונות והסימן – 'שהנה יש לי מה לומר'. אבל למען לכתוב אז ברור שיש לרכוש גם כמה שאפשר יותר ידיעות ודרך רכישת הידיעות גם לעצב סגנון ודרך המיוחדת לכל כותב שירים וגם במשך הזמן, אם הכתיבה ממשיכה להיות משהו רצוף, גם לייצב דברים מתוך השקפה ברורה מה את רוצה! איזה תוכן! ולמען מה נכתב שיר מסוים, אבל כל הדברים האלה באים במשך הזמן. אבא, 11.11.70."

מה תפקידה של השירה בעינייך?

לשירה עצמה אין תפקיד מוצהר אלא כדרך ייחודית להבעת רגשות ומחשבות בזווית ההתבוננות האישית של כל כותב. ההידוק והצמצום שמאפיינים את השירה מאפשרים ליצור תמונות מילים שנוגעות בעומק תחושות הלב והדעת גם יחד. אם מדובר בשיר אהבה ואם בשיר מחאה, השירה מנגישה לקורא את גרעין הרעיון, התחושות והמראות של כותב השירה, אשר התהוו לכדי שיר באופן הכי ממוקד ונוגע. בכך השירה יוצרת אצל הקורא את התגובה הראשונית ואת אלו שתגענה אחריה, כשהמילים תיטמענה בתוך מכלול הרגש והמחשבה.
בי השירה מזקקת את עומסי התחושות החווייתיות שעולות באופן לא רצוני ומניעות אותי לכדי כתיבה, וכך, רק בתום הכתיבה אני מגלה מה בעצם נכתב מתוך הדחף המסוים שיצר את השיר המסוים. כל דבר שנע מסביב, אם זה אור שלפתע מבליח, בעל חיים כלשהו שמושך את תשומת הלב או קולות ואנשים ורעשים וצבעים ורגשות, כל אלה נספגים, וכשצפות בזכותם המילים נוצר השיר. ואני, בכל פעם נפעמת מכל שיר חדש כאילו לא אני כתבתי אותו.

מיהו המשורר שאיתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

המשורר שאהבתי וזכיתי לשוחח ולקרוא איתו שירה הוא אבא שלי, ניסים אליעזר. יכולת הביטוי הלירית שלו גם בשגרת היומיום הייתה מופלאה בעיניי, וממנו למדתי שכל פרט שנוגע בנו או נמצא סביבנו יכול לרגש עד כדי שיר. אני זכיתי לקבל מאבא שלי, בתוך אותה שגרה, פתקים של שירה, משפטים שהם תמונות מילים מרגשות. באחד הפתקים, לדוגמה, נכתב: "לבתי ורדה מאבא, בסיס לשיר מן הלב – 'הרגעים היפים שבחיים / הם נתזים של כוכבים נופלים / שובל של חום עוטף'".
לצערי לא הספקנו לממש את הרצון שלי להוציא ספר שירים משותף של שנינו. רק מעט משיריו של אבא שלי אוגדו לספר ("תוגה ותוחלת, משירי אליעזר ניסים", הוצאה עצמית, 1981).

משוררים נוספים שהייתי שמחה לשבת ולשוחח איתם הם (רשימה חלקית): אלכסנדר פן, אמילי דיקנסון, דליה רביקוביץ, אבות ישורון, פנחס שדה, זלדה, ועוד רבים מספור.

היכן את כותבת?

בכל מקום שבו צפות בי המילים אני כותבת. לפני עידן הטלפון החכם, הייתי כותבת על פיסות נייר אקראיות. קרעי קופסאות, עטיפות או דפי חשבונות, הכול התאים לכתיבה.
כיום רוב השירים נכתבים כ"פתקים" בטלפון הנייד, ויש לפעמים כאלה המוקלטים ב"תזכורות קוליות" בטלפון הנייד, ומדי פעם אני מעלה במחשב את השירים שהצטברו אל הקובץ העדכני של אותה שנה שבה הם נכתבו.
לא פעם עצרתי בשולי הדרך כשמראה מסוים הציף בי שיר שנרקם והופיע בשלמות. כך למשל נכתב השיר "ענני הקסת" – כשבנסיעה ביום חורף גשום במיוחד, כשהשמיים אטומים באפור מתכהה, החל לרדת גשם חזק והמראה היה כאילו נשברה קסת דיו וטיפותיה נוטפות על ראשינו.

מדוע בחרת את השיר הזה?

המודעות לארעיות החיים, שבריריותם וסופם המוחשי, שלרוב לפתע מופיע, מלווה אותי כנראה מאז ומתמיד. הראייה הזאת התחדדה מול חוויות החיים שהציפו בי את השאלה, אם הכול שברירי וחולף אז למה דברים מסוימים מתרחשים כפי שהם מתרחשים. למה מול כל החיובי והמשמח, כמו חיבוק וחום וליטוף וקיום, מתקיימת עשייה מנוגדת, כמו אי-התחשבות, שבירה, דריסה וסוף; עשייה הגורעת משמחת הלב, מתחושת הטוב שיכולה להיות בזמן הנתון, הארעי.

לכאורה הידיעה הזאת אמורה אולי לאזן בקבלת הדברים, בדיוק כפי שאנחנו מקבלים את העובדה שנר הלילה יהיה בשיא יופיו רק לזמן קצוב ובשעת ירח. אך למעשה נראה שמתקיימת בנו דווקא הבחירה להתעלם מהידיעה עצמה. ואולי נכון לעשות כך כדי שלא נימנע מלחוות את הדבר הזה שקוראים לו חיים, קצרים ככל שיהיו, אבל חיים. כך, מתוך נקודת המבט הזאת נהיר לי מדוע השיר "הדרך לאיתקה" (קונסטנטינוס קוואפיס, 1911) הפך לסמן דרך עבורי – כי הדרך היא החשובה, עד הרגע שהיינו וכבר לא.

 

 

הזנת תוכן: 20.1.22

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"

صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل