צלילי השקט
ליקטה וערכה: נילי דגן
קטעי הקישור מאת צדוק עלון, מתוך "האילם ומפוחית הפה", הוצאת 'עמדה' 2015
ביקרתי אתמול את אמי, כהרגלי, אמי אשה באה בימים, ישבה, וכהרגלה האזינה בשקט לשירה שבקעה ממכשיר הרדיו הישן. בירכתיה לשלום, והיא השיבה לי בפנים מאירות. "בוא, תשב ותקשיב," אמרה. ישבתי להאזין, נעתר יחד עמה להיות מובל בידי המוזיקה.
נגה מרקמן
לעזוב הכול
כְּשֶׁאֲנִי שָׁרָה, זֶה רֶגַע מֻפְלָא,
חָזָק וְעָמֹק יוֹתֵר מֵאַהֲבָה.
אֲנִי מַרְגִּישָׁה בְּתוֹכִי אֶת הַזֶּרֶם
הַמַּתְחִיל בְּאֶמְצַע הַגּוּף,
עָמֹק וְחַם. מֵרִים אוֹתִי בְּרֹךְ —
אֲנִי נוֹגַעַת בָּאֲדָמָה.
אֵרוֹס נוֹגֵעַ בִּפְּסִיכוֹ גּוּף בַּנְּשָׁמָה:
מַגָּע רַךְ שֶׁל הֶרֶף שְׁנִיָּה.
הַצְּלִילִים זוֹרְמִים בִּוְרִידַי.
מֵי־מַעְיָן נוֹתְנִים אֶת כֹּל צְרָכַי, לִרְוָיָה
אֵין רָעָב, אֵין צָמָא.
מתוך "בין המיתרים", הוצאת פרדס 2013 (סופ"ש שירה 39)
"ללא השירה עולמנו לא היה כמות שהוא. אפילו היה נחרב," שמעתיה אומרת. ודבריה, שנאמרו בשלוות נפש ובפשטות שאינה זקוקה לאישור, שקעו אט-אט בנפשי. ידעתי כי מכוונת היא לגעגוע לעולמות שהמוזיקה מביאה אותנו עד פתחם – געגוע הטמון כה עמוק בנפשנו, עד כי בלעדיו היה אף לבנו חרב.
אהובה רקנטי
חוטים נמשכים
חוּטִים נִמְשָׁכִים מִתְּהוֹמוֹת שָׁמַיִם
אֶל תְּהוֹמוֹת אֶרֶץ
מוֹתְחִים אֶת הַדִּין
חוֹרְצִים אֶת הָאַהֲבָה וְאֶת הַשִּׂמְחָה
מְפוֹרְרִים וּמַשְׁלִיכִים אֶל תְּהוֹמוֹת יָם.
אוֹמְרִים: זֶהוּ נִסָּיוֹן
אוֹמְרִים: נִסָּיוֹן הוּא מַתָּנָה, הוּא שִׁעוּר
שֶׁאֵין לוֹ מִדָּה
וְאֵין לוֹ כְּלִי לְהִתְמַלֵּא
וְאֵין יוֹדֵעַ הֵיכָן קִצּוֹ
הַמְּנַחֵם וּמְפַיֵּס.
את השיר "צלילי השקט" של "סיימון וגרפונקל" שמעתי לראשונה כשאכלתי קורנפלקס (הבסיסי, הפשוט, שהיה חידוש גדול בארץ) בפעם הראשונה בחיי. שני שערים גיליתי באותו יום והם הפכו לאחד: שער התחושה הבראשיתית של טעם השיר, ושער התחושה הבראשיתית של טעם הקורנפלקס בחלב. בעל עוצמה רבה כל כך היה המפגש, עד שדומה בעיני כי רק פגישתו הראשונה של הילד עם אלה שהוא מכיר כאביו וכאמו היא בעלת עוצמה גדולה יותר.
ליבנה כץ
ציפור
מָתַי מִתְרַחֵשׁ הָרֶגַע בּוֹ הַצִּפּוֹר עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וְעָפָה,
מַפְקִידָה גּוּפָהּ הַזָּעִיר בְּיַד הַזֶּרֶם
הַנּוֹשֵׂא אוֹתָהּ אֶל
מֵעֵבֶר לַגָּלוּת.
גְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים מֵעַל רֹאשָׁהּ,
צִפֳּרֵי טֶרֶף נִצָּבוֹת כְּשׁוֹמְרֵי רֹאשׁ
מִימִינָהּ וּמִשְּׂמֹאלָהּ,
מְשַׁחֲרוֹת לִלְכֹּד אֶת הָרֶגַע
בּוֹ תּוּכַלְנָה גַּם הֵן לַעֲצֹם עֵינַיִם.
וְיֵשׁ מִי שֶׁגּוֹזֵם צַמָּרוֹת מִדַּרְכָּהּ,
מַרְחִיק רְעָשִׁים, חֲתוּלִים,
מְרוֹקֵן כִּיסָיו
וְזִכְרוֹנוֹתָיו,
מַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ מִלְּמַטָּה.
מתוך הספר "פלחי ירח" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2014 (סופ"ש שירה 55)
נער צעיר הייתי. עד אותה עת המוזיקה ששמעתי הייתה אקראית והצטמצמה לאותות פתיחה דרמטיים ונעדרי צליל גיטרה, וארוחות הבוקר שבאו אל פי היו מבוססות אך על לחם שחור מרוח במרגרינה ובריבה. אפילו במעמקי לבי לא הרשיתי לעצמי להאמין שיש טעמים מרווים מאלה.
שלומי חסקי
ילדות
אַבָּא בְּגוּפִיַּת עֲבוֹדָה
צוֹעֵד אַחֲרַי
מַפְצִיר שֶׁאֶשְׁמֹר עַל שִׁוּוּי מִשְׁקָל
אִמָּא חוֹבֶשֶׁת פְּצָעִים
חֲצִי לֶחֶם שְׁחֹר
חֲבִיתָה שְׁתֵּי בֵּיצִים
אֵין אֶתְמוֹל עוֹד לֹא מָחָר
שְׁנֵי בָּתֵּי כְּנֶסֶת
אֶחָד בֵּית מְשֻׁגָּעִים
מתוך "בקרן הרחובות המקבילים", הוצאת עמדה 2013 (סופ"ש שירה 4)
הערב שמעתי באקראי את "צלילי השקט", ובשקט, לקולו של גרפונקל ולקול נגינת הגיטרה של סיימון, נטלתי לעצמי מלוא הקערה קורנפלקס – הבסיסי, הפשוט, שאשתי בשום שכל מציבה ליד אחיו המשופרים ובעלי הטעמים השונים – ויצקתי לתוכה את החלב.
אני שומע את צלילי השקט ואוכל לאט קורנפלקס בחלב, וכבילדותי טעם ההנאה הנפשית וטעם ההנאה הפיזית נוצקים למקשה אחת, ושערה האחד של ההוויה נפתח בפני שוב.
דיתי רונן
שירים לשאנקארגאטה
1.
בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה מוּזִיקָה יְכוֹלָה
אֲבָל קוֹלוֹת הַלַּיְלָה חֲזָקִים מִמֶּנָּה
מוֹשְׁכִים בְּחֶבְלֵי יִחוּם
לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת עַכְשָׁו
כְּשֶׁכָּל הַחַיּוֹת מִתְרוֹצְצוֹת.
מתוך מחזור השירים "בזמן שלא הייתי", מתוך הספר "שיבת הבית ונדודיו", שיראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2015 (סופ"ש שירה 25)
הזנת תוכן: 12.10.2015
חזרה לדף הראשי "עיתון 77 - מבחר מסופ"ש שירה"
לחץ על הקובץ לפתיחה
 iton77_sound_of.pdf |
