"מעבורת" - פרויקט הסיפור הקצר

לָסלוֹ דָרבָשִי

מהונגרית: דוד טרבאי

הוא התפרץ בדלת בקללות, נושא את הכלב בחיקו. הוא התהלך אנה ואנה ולבסוף נרגע והעמיד את הכלב במקומו, ליד שולחן הכתיבה. הוא מזג מים לקערה הקטנה, פיזר אוכל יבש בקערה השנייה, והתכופף כדי להיטיב לבחון את הפציעה שלו. הבהמה הארורה הזאת נשכה בכמה מקומות את הפרווה הקטיפתית השחורה. הכלב נקרע מהצד, חומר המילוי נחשף, ועיניו נצצו בעצב כל כך משכנע, כאילו הכאב וההשפלה העירו אותו לחיים.

״אל תהיה עצוב,״ ליטף את קודקודו. ״אני אתפור אותך ותהיה יפה יותר מאי פעם, אתה שומע? אבל לא עכשיו, רק מחר. אחרי שאביא חוט ומחט.״

רק אז הכתה בו ההכרה שכבר אין לו יותר דירה.

הוא הזדקף, הסתובב בהיסוס, לבש את חלוק העבודה החום שלו, ולבסוף שלף גזה מתוך ערכת העזרה הראשונה של המשרד. הוא חבש את הכלב היטב. לעת עתה זה יספיק. הוא התיישב אל השולחן, בהה במדפי הספרים שנראו כמו חניכיים חסרי שיניים, סקר את שדרותיהם, ולא זכר מתי בפעם האחרונה ארגן אותם מחדש. מאז שעבר לגור כאן, התקשה לשמור על שיטת הקטלוג.

להמשך הסיפור באתר מעבורת

הזנת תוכן: 11.4.2016

חזרה לדף הראשי "מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר"