מאת רויטל איתן

אני חושבת על דבורה בארון. מאמצע שנות ה-20 ועד מותה באמצע שנות ה-50 הייתה דבורה בארון אחת הסופרות העבריות המרכזיות בארץ וכתבה עשרות סיפורים קצרים תוך שהיא עורכת כתבי עת ספרותיים חשובים. בכל אותן שנים לא יצאה מפתח ביתה ברחוב אוליפנט בתל אביב. אני אחזור על מנת להבין - בכל אותן 30 שנה לא יצאה דבורה בארון מפתח ביתה. אני אחזור על מנת להאמין – יותר מ-30 שנה דבורה בארון הסתגרה בביתה.

מה מותיר אישה בביתה עשרות שנים? מה אינה יכולה לעזוב בפנים? מה אינה יכולה לפגוש בחוץ? כיצד היא שרויה בעולמה הבדיוני בערבות רוסיה המושלגות והאפלות בה בשעה שבחוץ תל אביב הקטנה נבנית בחולות תחת אור השמש המסנוור?

דבורה בארון. אמה שלה. הבת שלה. שלושה דורות אפופי סוד וקשר של שתיקה.

שחר פנקס רקמה מכמה סיפורים קצרים של בארון מחזה אחד: "אדם לא מת סתם" המועלה בתיאטרון הבימה. והכותרת הלקוחה מאחד הסיפורים אירונית ומהפכת קרביים – בכולם אדם מת. סתם. הוא מת כי הוא עני ונחות כלכלית, הוא מת כי הוא שחפני ונחות גופנית, הוא מת כי הוא אישה ונחות מעמדית. בכל הסיפורים דמות מרכזית מצויה במחסור. בריק. בתשוקה להשיג ולממש את שנבצר ממנה - מקדמה כספית לטיפול באחות חולה, חירות והטבת תנאי עבודה לפועל, עבודה ושכר להאכיל את התינוק שבבית, חיי אהבה ונישואים מספקים שיניבו ילד. אך אף אחת מהדמויות לא משיגה את מאווייה, והיא נותרת בתחושת חוסר אונים, רצוצה ומתגעגעת ובקמילה פיזית ונפשית. נקודת האור הפרדוקסלית היחידה היא הידיעה כי המוות הוא קצם של החיים האכזריים, ולכן הוא מהווה במובן מסוים גאולה ושחרור.

בתבונה וברגישות שילבה פנקס בין הסיפורים השונים ויצרה עולם עלילתי אחיד, מרגש ועצוב, אשר תכניו יוצרים קשר מובהק בין העיירה היהודית ברוסיה של המאה ה-19 לבין תל אביב 2014: הקיטוב המעמדי, אנשי שוליים מקופחים (בעלי המום, פועלים מנוצלים), עוולות מוסריות, האישה "כאחר" - מוחפצת, מודרת, שקופה, פונקציה ביולוגית בלבד - שלל נושאים מוכרים, לא חביבים.

את העולם הדרמטי היטיבה לביים בחוכמה ובעומק שיר גולדברג, אשר יצרה שפה בימתית אחידה ומקורית בעזרת שותפיה: תפאורה - שני טור, תלבושות - נטשה טוכמן פוליאק, מוסיקה - דניאל סולומון, תאורה - רוני כהן, עיצוב בובות - אמירה פנקס, הדרכת בובות - עופר עמרם, שפה ודיבור - אסי אשד.

במת הבימרתף (ברטונוב), המשוקעת בין שלושה יציעי קהל, קטנה ואינטימית. נשימות השחקנים, זיעתם, דמעותיהם, כפתור מרושל שנפתח בתלבושתם - הופכים את חוויית הצפייה למעין התארחות בביתן ובעיירתן של הדמויות. אין חציצה. קולות הבכי שלי מתערבים בקולות הבכי של יאשק או פראדל. נחצים הגבולות. הקסם והמועקה שואבים לתוכם. וכשתינוק סרבן מתקשה לינוק והוא מתפרע וצורח בזרועות אמו והשד החמקמק מסרב להיטמן בפיו ולהרגיעו באשד חלב חם - נעות האימהות-הצופות במקומותיהן, בשרן חידודין-חידודין, וידיהן כמו נשלחות מאליהן לסייע לאישה במצוקתה.

התפאורה מינימלית - במה כמעט ריקה ועיירה המיוצגת במקט קטן המוטל על חוטי חשמל גבוהים וכדור שמש תלוי ממעל. התלבושות במגמה תקופתית, כאשר לעתים חלקי רהיטים מוצמדים לגוף השחקנים והם יוצרים בגופם ובתנועתם את החלל הדינמי. המוסיקה והאור הם מרכיבים התורמים תרומה רבת יופי לאווירה, לשינוי המיקומים, לקידום העלילה ובעיקר להפיכתה למרקם אחיד.

והמשחק – כל השחקנים והשחקניות נהדרים. פשוט כך. מצליחים להציג ולחשוף את אנושיותה ומאווייה של הדמות גם ברגעים של אכזריות תהומית. ויוזכרו בחטף דובל'ה רייזר אשר מעניק לדמות הגביר האכזר והאטום רגעי עדנה ועצב; יבגניה דודינה, שיוצרת מפראדל שאינה עונה על ציפיות הסביבה, אשה חלשה המעוררת חמלה והזדהות; רוברטו פולק ואלכס קרול המציגים מערכת יחסים רבת שכבות בין אב המתאווה לקיימם בכבוד לבין בן מורד ומהפכן (קרול בתפקיד מלא עוצמה ומרתק); לאה גלפנשטיין הבונה את דמותה הנוגעת ללב של שפרה, שאינה מסוגלת להתמודד עם אלימותם של החיים אלא בשתיקה, בדמע ובחלום; שחר רז המגלם את הקברן האינטרסנט והמרפא המטורף קמעה; הראל מוראד המגלם את מנהל החשבונות הנאבק במעבידו ואת בתיה הוולדנית בתפקיד מלא הומור ומתיקות; ונעמה ארמון בתפקיד מופלא של הכלבה זיוה - בגוף ופנים חשופות מפעילה השחקנית את בובת החוטים, וקורמת לה עור וגידים בעבודת משחק, קול ותנועה וירטואוזיים כבעל חיים עלוב, המעורר חמלה אינסופית.

נציין את עיצובן המופלא של הבובות: התינוקות, העז, ובמיוחד עיצוב הכלבה זיוה, שבעזרת כמה חוטי ברזל, פרווה ממורטטת וסמרטוטית והבעת פנים מבוהלת אך שופעת חמדה הופכת לבעל חיים אנושי יותר מהרבה בני אדם.

דבורה בארון הושפעה בסיפוריה משני מקורות: תנועת המוסר הליטאית (ר' ישראל מסלנט) שביקשה להדגיש לא רק לימודים בישיבה אלא גם ענייני מצפון, מוסר, "עבודה שבלב", רגישות לעוולות חברתיות ותביעה לחשבון נפש אישי נוקב. התנועה סירבה להכיר בהסתגרות האריסטוקרטית של בני הישיבות, בהתבדלות שלהם ובהתנשאות, ודרשה להקפיד במצוות שבין אדם לחברו. מקור השפעה נוסף היה רעיונות הסוציאליזם של סוף המאה ה-19 וראשית ה-20, קירוב מעמדי ומחשבת ההומניזם החברתי. בחלק מסיפוריה היא טומנת ציטוטים ואזכורים שונים מן המקרא ומספרות החוכמה, כמו למשל הפועל העשוק הזועק כנגד מעבידו האטום מדברי ישעיהו: "... מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו" (ג', ט"ו).

"אדם לא מת סתם" - אקטואליה של מחאה חברתית בתוך עולם מרוחק, ציורי ומרגש.

הזנת תוכן: 19.10.2014

חזרה לדף הראשי "התיאטרון של רויטל איתן"