מאת רויטל איתן
אני חושבת על "שפתיים צמודות" וכל מה שנצמד לצמד המילים הצמוד הזה...
זהו סיפור רוסי באופיו, בתכניו ובקצבו, שנכתב בשנות ה-30 על ידי ולדימיר נבוקוב. כבן למשפחת אצולה מסנט פטרסבורג של רוסיה הצארית בתחילת המאה, גדל נבוקוב מוקף במנעמי החיים עד למהפכת 1917, אז החלו חייו להיטלטל: בריחה משפחתית לאנגליה ואבא שנרצח בטעות על ידי מהפכן רוסי (ומאז מוטיב המוות השרירותי חזר ביצירותיו). נבוקוב הבין כבר אז שהעתיד נמצא בברלין. הוא עקר לשם תוך שהוא מלהטט בין עבודות תרגום, הוראת צרפתית, פתרון בעיות בשחמט ולימוד טניס.
הוא עזב את ברלין כמחאה על שחרור רוצח אביו, חי בפריז שנים ספורות ושוב נמלט, הפעם מאימת הנאצים, והגיע לארצות הברית בתחילת שנות ה-40. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הפך למרצה לספרות בטובות שבאוניברסיטאות, חקר חיי פרפרים, והתחיל לכתוב את יצירותיו גם בשפה האנגלית. אכן חיים שכאלה. חומר לרומנים ומחזות למכביר...
ב"שפתיים צמודות" ניתן למצוא קווי דמיון לא מעטים בין הגיבור הספרותי – איליה בוריסוביץ - לבין הביוגרפיה של מחברו. גם כאן מדובר במהגר רוסי שגר בברלין, אלמן בודד, שחי חיים עקורים ונפשו מתגעגעת וכמהה לתרבות ולספרות הרוסית. אותו בוריסוביץ עצמו עסוק בכתיבת נובלה העוסקת בגבר מזדקן המתאהב אהבה חסרת סיכוי באישה צעירה ומצודדת ונפשו בוערת מתסכול, קנאה וכמיהה, בדיוק כנפש מחברו. בתחבולה ספרותית מרתקת נשזרות שתי העלילות והן מהדהדות זו את זו, משתקפות זו בזו ומשמשות כבבואה מגדילה, מעצימה, ולעתים מעוותת: מחד גיסא הסופר המתפרנס ביומיום מבית מסחר לאביזרי אמבטיה ונאבק על הכתיבה החמקמקה הבלתי אפשרית, ומאידך גיסא גיבור הנובלה שלו הנאבק על השגת מושא אהבתו החמקמקה והבלתי אפשרית. אם כן, מקרה "בבושקה" קלאסי ניצב בפנינו - סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור כאותה שמנמונת המכילה את כל בני-בנותיה בדגם מוקטן בבטנה.
את עולם הצגות היחיד חוויתי מבפנים, ויותר מפעם אחת. מוכרות לי השאלות העולות תמיד בתחילת העבודה (ללא קשר לסוג החומר) בעיקר בנושא "הכתובת". כלומר: למי הדמות מדברת? מה דוחף אותה לדבר ללא לאות? מהו המנוע הפנימי הבוער בקרביה? מיהו המאזין הווירטואלי? מדוע הוא נשאר להקשיב? ואנחנו הקהל - מה תפקידנו שם בחושך?
ב"שפתיים צמודות", המחזה הקטן, החכם והמרגש שכתב עמית ארז בהשראת נבוקוב ומועלה בתיאטרון תמונע, קיבלו כל השאלות הללו מענה מגובה ויצירתי. "הכתובת" היא קלדנית המקלידה עבור הסופר את הרומן ברוסית, וזירת ההתרחשות היא ביתה הצנוע והמסוגף (עיצוב: דלית ענבר), שאליו מגיע הסופר לסדרת מפגשי עבודה. הבימוי המדויק ומלא ההומור של אוהד שחר התבטא בבחירת מיקומה של הקלדנית הבלתי נראית בתוך מושבי הקהל, דבר שיצר קשר בלתי אמצעי בין השחקן לצופים, בשזירת המוסיקה ב"אווירה רוסית" נכונה (נדב ויקינסקי), בשילוב תאורה עדינה ברגעי מציאות וברגעי הכתיבה במוח הסופר (יעקב סליב), ויותר מכל בתמיכה בעבודת המשחק הווירטואוזית של שלום שמואלוב.
השחקן יצר דמות שנעה בין חיבוטי נפש וייסורי יצירה לבין מאוויי פרסום ותהילה - "אף אחד לא רוצה רק למכור מוצרי אמבטיה" - והכל ברגישות, באנושיות ובהומור. שמואלוב מצליח לרקום מערכת יחסים מתפתחת ועשירה בינו לבין הקלדנית הבלתי נוכחת. ואף שעל הבמה ניצב שחקן בודד, נדמה לעתים כי על הבמה מתקיים דיאלוג לכל דבר, ודמותה הנעדרת הופכת לנוכחת לחלוטין ובעלת אישיות ספציפית (הפרנויה ממרגלי סטאלין, הקמצנות, הבדידות והכמיהה). בקשת משחקית רבת גוונים, במנעד קולי רחב ומגוון, בתנועת גוף מרשימה – שמואלוב מפליא להזכיר לנו עד כמה הנוכחות האנושית על הבמה חזקה ומרגשת. אולי יותר מכל מדיום אחר.
הזנת תוכן: 16.10.2014
