מאת רויטל איתן

 אני חושבת על "חשמלית ושמה תשוקה". יש לי אינסוף מחלוקות עם הגרסה העכשווית של הבימה-קאמרי למחזה הנפלא של ט. וויליאמס. אבל דבר אחד עומד מעל לכל ההסתייגויות- יבגיניה דודינה. אישה שהיא בית ספר מהלך למשחק. עוד לא נולד הצבע בקשת הרגשות האנושיים, שזר לה. יכולת מעוררת השתאות להגיש כל רגע בימתי בדרך מפתיעה, בלתי צפויה, אחרת, ועל אף זאת- מבוססת. בלאנש שלה היא אישה אחת שהיא אינסוף אנשים- יהירה ואצילית ופתיינית וסקסית ואלגנטית וילדותית ואכזרית ומטורפת וזקנה ומעוררת חמלה ומניפולטיבית. זיקית אנושית המשתנה מרגע לרגע והכל מנומק ובנוי לתלפיות ונובע מרגע למישנהו ומהודק באדיקות למבנה הליבה של הדרמה. אם היא לא הייתה שחקנית, היתי נותנת לה לבנות את ביתי... ארכיטקטית מדופלמת של הנפש האנושית. ה"בראבו" ששאגתי מהקהל נועד לה. קודם כל לה. 'בראבו' שפלס את דרכו מבין דמעות של תודה, על רגעים שבשבילם קיים התיאטרון.

הזנת תוכן: 2.12.2014

חזרה לדף הראשי "התיאטרון של רויטל איתן"