חי וצומח בשירה
ליקט ורשם: דוד אדלר
הנושא "חי וצומח בשירה" מכתיב בבהירות רק דבר אחד: שירה אורבאנית לא כאן ולא היום (גם אם מציץ לו בשיר "אֵיזֶה שִׂיחַ עֲרִירִי" או דקל מפויח ממנגל, על אי תנועה). אך האם להתחיל בחי? האם להתחיל בצומח? הכי פשוט להתחיל מאיפה שהכול התחיל, כשהחי והצומח עוד היו בעמודים הראשונים, כשהנחש ידע לדבר (עברית), ואדם ואם כל חי (חוה או שמא הייתה זו לילית?) היו, עדיין, חלק אינטגרלי, בלתי נפרד, מהחי.
-------------------------------------------
יעל גלוברמן
לילית*
הָיוּ עוֹד טָעֻיּוֹת:
עֲטַלֵּף הַפְּרִי נִבְרָא לִפנֵי הַפֵּרוֹת.
גַּם הַתְּמִימוּת הִיא לֹא
דָּבָר מֻשְׁלָם: דָּחַפְנוּ קְצָת.
כֻּלָּם רָצוּ להִתְקָרֵב יוֹתֵר לֶאֱלֹהִים.
פֹּה וָשָּׁם הָיוּ סוֹדוֹת קְטַנִּים,
לֹא מַזִּיקִים. רַק הַמַּלְאָכִים הִגִּיעוּ
לִשְׁקִיפוּת מֻחְלֶטֶת. וְהַנָּחָש
נִגַּשׁ אֵלַי בְּמִכְנְסֵי הָעוֹר הַהֲדוּקִים –
מתוך המחרוזת "לילית" מתוך הספר "אותו הנהר פעמיים", "הליקון", 2007 (סופ"ש שירה 8).
ברור שהיו טעויות. ההסכמה על כך רחבה וחוצה גבולות. אם לא הייתה חולשת דעת, קלות דעת, חופזה, פיתוי, החיים לא היו מעניינים ומורכבים, כפי שהם. העובדה שלא רק בהשקפה הבריאתנית אלא גם בזו האבולוציונית, המנוגדת קוטבית, סוברים, שהכול החל מטעות, ונבנה משרשרת של טעויות עוקבות (אולי מוטציות?), טומנת איזו אמת משותפת, מפתיעה. העובדה שהנחש הוחלף בינתיים בקוף היא באמת לא ממש קריטית.
נדב ליניאל
*
כֵּן. הַכֹּל נָכוֹן.
בְּרֵאשִׁית הָיוּ הַמַּיִם,
בְּאַחֲרִית הָיָה הָאָדָם.
אַךְ הָיְתָה טָעוּת עִם הַזְּמַן.
לֹא שִׁבְעָה יָמִים. אַרְבָּעִים שָׁבוּעוֹת. כֻּלָּם לַיְלָה.
בְּרֵאשִׁית הָיוּ הַמַּיִם. הָאֲדָמָה טֶרֶם הִבְקִיעָה, לַחָה, מִן הַמְּקוֹרוֹת. הַשָּׁמַיִם הָיוּ שְׁמֵי בָּשָׂר שֶׁבְּרָקִים
אֲדֻמִּים וּכְחֻלִּים הֵאִירוּ בָּהֶם וְהָרַעַם פָּעַם וְהִרְטִיט אֶת הֶחָלָל.
הָיָה הָרֹאשָׁן. הָיָה הַדָּג בְּלֹא עֵינַיִם וּמֵאָז
הָיְתָה אֶבוֹלוּצְיָה מְהִירָה כַּמַּחֲשָׁבָה.
לִקְרַאת הַקּוֹף כְּבָר נֶחְרְתוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִתָּן הָיָה לְהִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם
הַמִּין לְמָשָׁל, עֵץ הַדַּעַת שֶׁצָּמַח הָפוּךְ, שָׁרָשָׁיו בַּמֹּחַ וַעֲנָפָיו מִתְפַּצְּלִים וְסוֹפָם כְּאֵב הַמַּגָּע.
אַךְ הָיְתָה טָעוּת עִם הַזְּמַן:
בְּרֵאשִׁית הָיָה הָאוֹר, הַנְּשִׁימָה, הַיְלָלָה
אַחַר־כָּךְ הַקּוֹל הַחִיצוֹן שֶׁקָּרָא לַיְלָלָה בְּשֵׁם
וְהַשֵּׁם שֶׁקָּרָא בְּשֵׁם לְכָל דָּבָר שֶׁרָאָה.
מתוך הספר "תקרת האדמה", הוצאת קשב לשירה, 2010 (סופ"ש שירה 35).
למרות הטעויות ואולי דווקא בגללן הטבע כה מגוון ומסקרן ועל כך תהילתו.לא פלא שרבים הם המשוררים שהטבע "עושה להם את זה" ומעורר אותם לתאר את יפעתו או שהשלווה שהוא משרה עליהם היא עבורם כר נאות, לעיתים אף הכרחי, לכתיבת שירה. אם יש מי מהם שחי כיום בעיר, בדקו היכן היה בית גידולו. בד"כ אין הפתעות. כי תבנית נוף בית הגידול צרובה, לא-מחיקה, גם אם אתה עוקר למקום אחר.
מירי גלעד
עורב
עוֹרֵב עוֹמֵד עַל עָנָף עֶלְיוֹן
דַּק.
לוּלֵא שָׁמַיִם מְהַסְּסִים בְּגַבּוֹ,
לֹא הָיָה נוֹדָע.
לוּלֵא עוֹרֵב נָע בִּקְצֵה עָנָף
לֹא הָיְתָה נִרְאֵית תְּנוּעַת הַדָּם שֶׁל הָאֲוִיר.
לוּלֵא כְּמִיהַת הָעֶרֶב אֶל קַוֵּי קִיּוּם אַחֲרוֹנִים,
לֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת מַרְאֵה עֵירֹם:
עוֹרֵב עַל עָנָף עֶלְיוֹן
צְנִיעוּת הַקִּיּוּם,
חַף מֵעַיִן מִתְבּוֹנֶנֶת.
החי והצומח אומנם "אומרים שירה" אך צריכים את תיווכו של האדם כדי להעלותם על הכתב; או אולי הוא זה הצריך אותם כדי לשקף את עצמו? לעיתים בדרך סמויה ולעיתים מפורשת.
ליאת קפלן
בָּעניין הזה של אני
סְמוּכָה לְעֵץ צַפְצָפָה יָבֵשׁ, יְפֵהפֶה
אֲנָפָה חוֹכֶכֶת רֶגֶל דַּקָּה בְּרֶגֶל
בִּקְרוּם הַמַּיִם דָּגִים חַיִּים זוֹלְלִים דָּג מֵת
כָּתְנוֹת הֶהָרִים מַאֲפִילוֹת
וְצִפּוֹר אַחֵר עוֹמֵד
זְמַן מָה עַל שְׂפַת הָאֲגַם, מַבִּיט,
פַּעַם מֵנִיעַ קַלּוֹת אֶת מַקּוֹרוֹ
דּוֹמֵם.
גַּם אֲנִי.
מתוך ספר גנוז, 2011 (סופ"ש שירה 28)
למרות העונתיות והמחזוריות המכתיבות לכאורה שהכול צריך היה להיות כ"כ צפוי – הנה בכ"ז גם כאן - פלא ההפתעה.
עדינה בן חנן
*
תָּמִיד בְּסוֹף אֱלוּל
אַחֲרֵי הַסְּלִיחוֹת וְלִפְנֵי
הָרַחֲמִים, עַל פְּנֵי
הַמִּדְרוֹן הֶחַשֹוּף אוֹ
בַּוָאדִיוֹת הַיְבֵשִים
הֵם מַפְתִּיעִים אוֹתִי
מֵחָדָש
הַצְּמָחִים שֶמַּמְתִּיקִים
אֶת מְעַט הַמַּיִם
לְיָרֹק בָּהִיר.
בְּסוֹף אֱלוּל
כְּשֶכְּבָר כָּל כָּךְ מְעַט
בָּהִיר
נִשְאָר.
מתוך "בשפה שאיננה שפת אמי", "ספרי עיתון 77", 1999 (סופ"ש שירה 31).
ד"ר דוד אדלר – ספר שיריו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה"
בהוצאת אבן חושן, 2012, זכה ב"פרס רמת גן" בקטגוריית שירת ביכורים לשנת 2013.
הזנת תוכן: 10.6.2015