הממואר הפואטי של מרדכי גלילי
מאת שירה סתיו
ראה אור בגיליון 11 של כתב העת 'אות' היוצא לאור מטעם מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב.
בַּשִּׁכְחָה עָמְדָה הַיַּלְדוּת
אַחַר כָּךְ הַבַּגְרוּת
כְּתָמִים, טְלַאי עַל טְלַאי.
בָּדִיתִי פְּרָטִים קְטַנִּים וּגְדוֹלִים.
הַהוֹוֶה בְּדַרְכּוֹ עָשָׂה,
בְּגַסּוּתוֹ הִשְׁלִים. (עמ' 101)
שִׁכחה ובדיה הן חלק בלתי נפרד מסיפור זיכרונות, חוטי תפירה לקרעים ולטלאים מן העבר שמקורם מוטל בספק, אך הרכבתם זה לזה היא עבודה איטית ועדינה, מעשה אריג משוכלל. לעומת עדינותה של מלאכה אמנותית זו, בחוטים שקופים החומקים מאחיזה, ההווה נגיש וטביעת רגלו גסה. במילים מעטות מפרט מרדכי גלילי את רכיביה של יריעת הקולאז' שהיא הפואטיקה שלו: זיכרונות שהם ככתמי צל, בדיון, שִׁכחה – וחומריה המשופשפים של מציאות ברוטלית.
מרדכי גלילי, יליד 1950, הוא מן המשוררים המקוריים והמעניינים בשירה הישראלית כיום. בשירתו יצר נוסח ייחודי של פואמות דוקומנטריות הבנויות (ומוגדרות על ידו) כקולאז'ים מדוקדקים, ומורכבות משירים, ממסמכים ומתעודות, ממכתבים, מרשומות יומן ומתצלומים. חרף נוכחות ספרותית בת ארבעה עשורים, יצירתו טרם זכתה לפרשנות מקיפה או להתייחסות מחקרית. מאמר זה מבקש להתחקות אחר הפואטיקה של גלילי, לחשוף את מנגנוניה ומניעיה ולעמוד על דרכה הייחודית ליצירת ממואר פואטי בן זמננו.
במונח "ממואר פואטי" כוונתי לאחת מצורותיו העכשוויות של הממואר, ז'אנר שעלייתו היא תופעה מרכזית בתקופתנו; בצפון אמריקה רווח התיאור "עידן הממואר" – The Memoir Boom – לציון תקופה זו בספרות. מגמה זו ניכרת היטב גם בספרות הישראלית, בעיקר בשלושת העשורים האחרונים, בשפע פרסומים של סיפורי חיים, אוטוביוגרפיות, יצירות "אוטופיקשן", ספרי זיכרונות, מכתבים ויומנים אישיים פרי עטם של סופרים ואנשי־שם אך גם של כותבים לא מוכרים. הקריאה הפרשנית בספרות זו עוסקת רובה ככולה ביצירות פרוזה, אך נראה כי יש להרחיב את שדה הדיון אל השירה, שמגמה זו לובשת בה צורה מיוחדת. מה שאני מכנה "ממואר פואטי" הוא יצירות אוטו/ביוגרפיות מאת משוררים ומשוררות – קובצי שירה שלמים המחזיקים פואמות ומחזורי שירה ארוכים, או יצירות המשלבות שירה ופרוזה זו לצד זו או ממזגות אותן זו בזו – המתעדות פרשיות, אישים, אירועים, מקומות או תקופות מחיי המשורר/ת, וה"אני" הדובר בהן הוא במופגן ה"אני" האמפירי שלו/ה. לקטגוריה זו משתייכים קבצים רבים שראו אור בשלושת העשורים האחרונים, מאת משוררים ומשוררות ישראלים, ובהם דן פגיס, נתן זך, רחל חלפי, מאיר ויזלטיר, ארז ביטון, אהרן שבתאי, אלי הירש, אפרת מישורי, דנה אמיר, ערן הדס, שלומי חתוכה, מיטל נסים ורבים אחרים. גלילי הוא מן הראשונים שהחלו לכתוב ממוארים פואטיים מעין אלה, והיסוד האישי־תיעודי ניכר ביצירתו מתחילתה. קובצי השירה המוקדמים שלו הם ממבשרי הגל הממוארי בשירה הישראלית, וספריו האחרונים הם מן ההופעות הבולטות והמעניינות יותר בתת־ז'אנר זה.
ממוארים של משוררים מתאפיינים בפואטיקה שונה מזו של ממוארים של פרוזאיקונים. אמנם הם חולקים עימם קווי יסוד משותפים – התיעוד האישי, ההתבססות על החוויה הפרטית ועל זיכרונות, ההתמקמות על התפר שבין האישי לציבורי, הרפלקסיה על מעשה הכתיבה – אך בשונה מהם, אלה הם טקסטים המשקפים מודעות גדולה לצורניות, לתחביר, לרב־משמעיות, למוזיקליות ולקצב. השתיקות, הפערים והמרווחים מדברים בממוארים פואטיים לא פחות מן המילים, ויש בהם משא ומתן מתמיד בין הנאמר לבלתי נאמר. שבירת השורות, החלוקה לבתים או לפרגמנטים והתכנון המבני הכולל פועלים על פי רוב בניגוד לעקרונות ליניאריים ונרטיביים. ממוארים פואטיים בנויים כזירה טעונה של מתח בין האסתטיקה לבין תיעוד החוויה, או, במושגיו הפורמליסטיים של רומאן יאקובסון, בין הפונקציה הפואטית לפונקציה הרפרנציאלית. מתח זה מסבך את תמונת המציאות המוצגת, את הבחירה מה לגלות ומה לכסות ואת לכידותו של ה"אני" המייצג את הדובר הפואטי.
במאמר זה אבקש לברר את המתחים העקרוניים המתגלעים בממואר הפואטי של גלילי בין נרטיב אישי לבין עדויות היסטוריות, בין היעדר לנוכחות ובין קימום ה"אני" באמצעות הכתיבה לבין שחזור נוקב של השכחתו ואיוּנו. החפיפה הנוצרת בממואר הפואטי בין הקול הדובר לבין ה"אני" האמפירי משיבה אל מרכז הבמה את רעיון המחבר כסמכות וכמקור של היצירה, ועימו את רעיון היצירה כאישוש לריבונותו של המחבר. ככזו, היא עושה את הממואר הפואטי לטקסט של "עודפות ה'אני'". מנגד, רעיונות אלה עצמם מתערערים בממואר הפואטי במגוון דרכים ומובילים מגמה הפוכה של "איוּן ה'אני'". כאן אבקש להראות שהממואר הפואטי של גלילי אינו מייצר "אני" אחדותי אוטונומי ומובחן הנרקם מתוך עבר משוחזר, אלא להפך; הוא מסכל את אפשרות התרקמותו של "אני" כזה בהציגו נרטיב מקוטע המערער את הגבולות בין ה"אני" לאחר ובין בדיה למציאות ומטיל ספק בעצם האפשרות לדעת ולהבין. אופיו הפואטי של ממואר זה – כלומר כתיבתו כשירה, על ההכרעות האסתטיות שגלילי מפעיל בבנייתה – מתגלה כמודוס הכרחי ליצירת המתח בין התהוות להתאיינות, מתח המאפשר למשורר לדבר מתוך השתיקה ולשתוק בלב הדיבור.
תחילה אעסוק בפעולה הארכיבית של גלילי ובמתח המובנה שהוא יוצר בין תיעוד לאמת, ולאחר מכן אדון בפואטיקה של הקולאז' בשירתו ואעמוד על מאפייני הטכניקה של הקולאז' במעבר מן האמנות הפלסטית אל השירה. גלילי משתמש בקולאז' כדי לחכך את החומר התיעודי בעקרונות הפואטיים ולאתגר את גבולות הז'אנר. הקולאז' הפואטי שהוא מרכיב מדגיש את הקרעים לצד פעולת האיחוי, היוצרת צירופים בלתי הרמוניים במכוון. אחר כך אציג את עמדתו המתעתעת של גלילי, המדבר מבעד לקולותיהם של אחרים בחתירה עיקשת לריקון ה"אני" ולהתאיינותו. לבסוף אתאר את השימוש הנרחב שעושה גלילי במכתבים ואת האופן שבו הוא מעניק להם איכות "רפאית" ומייצר את הנוכחות השתוקה של הלא־נכתב והלא־נאמר. בעקבות הפולמוס הידוע סביב סיפורו של אדגר אלן פו "המכתב הגנוב" אראה כי גלילי מאייש את כלל העמדות בסצנה כדי להתייצב כנמען האולטימטיבי של המכתבים שלא מוענו אליו.
להמשך קריאת המאמר, ללחוץ על הקובץ המצורף
הזנת תוכן: 15.1.23
חזרה לדף הראשי "מאמרים על שירה"
 A_Different_Landscape_the_poetic_Memoir.pdf |
