כתב עת לספרות, גיליון 10, מאי 2014

השירים לקוחים מתוך גיליון מס' 10 של כתב העת "הו!" בעריכת דורי מנור שראה אור בימים אלה בהוצאת "אחוזת בית".

כתב העת מגוון ורחב מתמיד עדות ליציבותו והתרחבות השפעתו. מזה כמה שנים הוא אחת הבמות החשובות ליוצרים מכל הגוונים, ונותן מקום לכישרונות העכשוויים בספרות העברית.

 הגיליון כולל פרוזה ושירה של כותבים חשובים ותיקים וחדשים, כמו שמעון אדף, דרור בורשטיין, יובל שמעוני, מתן חרמוני, נורית גרץ, משה סקאל, אלון חילו, קובי מידן (המפרסם לראשונה שירה), דרור משעני, אנה הרמן ורבים אחרים.

עוד בגיליון פרויקט ענק שכולל עשרות עצות של סופרים ויוצרים ידועים לכותבים בראשית דרכם. 
תרגומי שירים של ברטולט ברכט, אנטון צ'כוב ואברהם סוצקבר.
שירים של משוררים, בהם סיון בסקין, אלוף הראבן, יותם ראובני, שמעון בוזגלו ואחרים?
אנתולוגיה של שירים מתורגמים מהשנים 1918-1914, לציון 100 שנה למלחמת העולם הראשונה.

---------------------------------------------

קובי מידןצילום: צבי צבקר
הָעֻבְדָּה שֶׁוִּיטְמָן מֵת,
לְמָשָׁל,
אַף-כִּי מְנֻבֵּאת בִּכְתָבָיו,
בְּכָל זֹאת, בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ –
מוּגָהּ בֹּהַק צָנוּעַ, לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו, שֶׁל סְתָו,
וְיֻהֲרַת טַרְפֵי דֶּשֶׁא מִתְגַּדֶּרֶת בְּיָרֹק מֻצְלָח, בְּפִנָּה נִפְחִית שֶׁל טֶבַע פָּתוּחַ,
בְּלֹא עֲרֻבָּה לְאֹשֶׁר, אַף לֹא לְכִסּוּף סוֹחֵף,
אַך עִם סִכּוּי לְרֶגַע מְגֻבָּשׁ, בַּעַל זֶהוּת, וְאֵיזוֹ נוֹכְחוּת אֱנוֹשִׁית נִרְמֶזֶת,
וְרֵיחַ תַּפּוּחִים מָהוּל בִּשְׂרָף מְזֻקָּק דָּקִיק שֶׁל עֲצֵי הַסָּקָה –
מַפְתִּיעָה.

*
וְשׁוּב פּוֹרְחוֹת
יוֹנִים מְבֹהָלוֹת
מִזִּכְרוֹנִי; אֲבָל
עַכְשָׁו, בְּתֹם
מַטַּח הָרוֹם
הָרִאשׁוֹנִי, הֵן
מְפַתְּחוֹת מֵעֵין
שִׁיּוּט, הֵן
מְשַׁטְּחוֹת קַוִּים
שֶׁל גֹּבַהּ
וּמְרִירוּת, זוֹנְחוֹת
כָּל שֶׁמֶץ מַחְשָׁבָה
עַל מִינִיּוּת, אוֹ,
בְּקִצּוּר, גּוֹנְחוֹת
אַלְמָוֶת.

אילה בן לולוצילום: מור שמושקוביץ

לזִכרנו

הַחוּג הָיָה מְצֻמְצָם, הִכַּרְנוּ זֶה אֶת זֶה.
גַּרְנוּ בְּבָתֵּי עֵץ,
בֵּרַכְנוּ בְּבֹקֶר טוֹב אֶת הַדַּוָּר,
אָמַרְנוּ שָׁלוֹם לַגַּנָּן שֶׁכִּסֵּחַ אֶת הַדֶּשֶׁא.
מִן הַקֵּן שֶׁבְּמִרְפֶּסֶת בֵּיתֵנוּ
הֵגִיחָה צִרְעָה שְׁקֵטָה וּדְמוּמָה.

עִם בּוֹא עֶרֶב הִדְלַקְנוּ פָּנָסִים,
הִקְשַׁבְנוּ לְהֶמְיַת הַכּוֹכָבִים.
כְּמוֹתָם נוֹסִיף לָנוּעַ, נִצְבֹּר אֲוִיר וְאָבָק.
אֵיךְ בְּשַׁחַר הַיָּמִים עָלִינוּ עַל סְחַרְחֶרֶת הַיּוֹם
לִרְאוֹת אֶת מְנִיפַת צְבָעָיו שֶׁל הָעוֹלָם נִפְרֶשֶׂת.
עַד כְּדֵי בְּחִילָה.

אילי אבידן צילום: טמיר לדרברג

מַפתח מסתובב מהחזה עד הקיבה

לעכשיו

בְּאַרְבַּע אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ שָׁטְפָה שְׁתִיקָה אֶת פִּינְסְקֶר
כִּבְכָל יוֹם חֹל, דְּמָמָה חוֹצָה מִגִּימֶ"ל עַד הַתִּקְוָה.
הַפֶּתַח תִּקְוָאִים הָיוּ שְׂרוּעִים בְּפֶתַח תִּקְוָה,
הַתַּיָּרִים חָלְמוּ בְּצָרְפָתִית מֵעַל הַסְּנוּקֶר.

רַק דְּמוּת אַחַת הִפְרִיעָה אֶת הַלַּיְלָה הַשָּׁלֵו,
אוֹחֶזֶת בַּמָּסָךְ הַמְּהַבְהֵב "אַתָּה בַּדֶּרֶךְ?"
כְּאִלּוּ שֶׁהָיָה זֶה שִׁיר פִּתּוּי, תְּשׁוּקָה חוֹדֶרֶת,
"מַגִּיעַ תּוֹךְ דַּקָּה", עָנְתָה הָאֶצְבַּע עַל הַלֵּב.

פַּחִים חָרְצוּ לָשׁוֹן נוֹטֶפֶת רִיר, זַרְזִיף דָּבִיק
זָלַג מִבֵּין שַׂקֵּי אַשְׁפָּה קְרוּעֵי חָתוּל, תְּלוּשִׁים.
נִיחוֹחַ יָם עָמַד עָבֶה, קְרָבַיִם גּוֹעֲשִׁים,
וְגַב הַיָּד רָוָה מִמֵּצַח לַח, חִוֵּר, מַבְרִיק.

חֶשְׁכַת הַמַּדְרֵגוֹת אָצְרָה דִּמּוּי צִנָּה, רַק רֶמֶז,
כְּשֶׁנֵּאוֹן מִתְקַדֵּר קָפָא עַל גּוּף סָמוּק, תָּשׁוּשׁ.
מִדֶּלֶת רִאשׁוֹנָה נִיחוֹחַ סִיר, מַשָּׁב כָּבוּשׁ,
מֵהַשְּׁנִיָּה רִשְׁרוּשׁ שְׂמִיכוֹת, שִׁעוּל, טִפְטוּף שֶׁל בֶּרֶז.

אַךְ בַּשְּׁלִישִׁית קִרְקוּשׁ מַנְעוּל וּבָעֵינִית עִפְעוּף,
מַפְתֵּחַ מִסְתּוֹבֵב מֵהֶחָזֶה עַד הַקֵּבָה.
בְּאַרְבַּע חֲמִשִּׁים נָגוֹז כָּל מֶתֶק תּוֹעֵבָה,
הָרִיק קִבֵּל צוּרָה, הָרִיק חָרַק בְּקוֹל זָעוּף.

בְּאַרְבַּע חֲמִשִּׁים נָשְׁבָה הַדֶּלֶת הֶבֶל גּוּף
אֲוִיר צוֹנֵן כִּוֵּץ נַקְבּוּבִיּוּת, זֵעָה לֹא זָעָה.
הָעַיִן בַּמִּפְתָּן פָּלְשָׁה וּמַשֶּׁהוּ עָלַז בָּהּ,
וּמַשֶּׁהוּ נֶחְמַץ, גַּסּוּת הַיָּד עַל הַמַּשְׁקוֹף,

וּפֶה אֶחָד נִקְפַּץ, שִׁנָּיו נָקְשׁוּ לָסֹב, לָלֶכֶת,
וּפֶה אַחֵר מָלֵא בִּדְבַשׁ, נִגַּר, "רַק נְדַבֵּר",
וְרֶגַע פֹּה נָדַם, כְּמוֹ נִכְלָא אוֹ מִתְעַוֵּר,
קָרִיר בִּפְנִים, טָפַף חָתוּל קְצוּבוֹת עַל גַּג מַתֶּכֶת.

יחזקאל רחמיםצילום: אורי ברגר

אֶל עצמי

לֵךְ לְךָ אֶל עַצְמְךָ, אֶל כָּל אֶרֶץ שֶׁתִּבְחַר, וְהִתְפַּשֵּׁט
מֵאֲנָשִׁים וּמְקוֹמוֹת, מִנּוֹף קוֹלוֹת, נִגּוּן שֶׁלֹּא הִרְפָּה.
וְהִתְקַלֵּף מֵעוֹר יָשָׁן שֶׁהִתְקַשָּׁה וּשְׂרֹף בִּמְדוּרָה
לְהִפָּרַע מִטְּלַאי רָעָב וּמֵאֶקְדַּח הַפַּחַד

לֵךְ לְךָ אֶל עַצְמְךָ, אֶל כָּל אֶרֶץ שֶׁתִּבְחַר, וּרְחַץ
הַזֻּהֲמָה שֶׁאָחֲזָה בָּעֲצָמוֹת, מָרֵק בִּקְצֵה מַבְרֵג
דּוֹהֵר בְּתוֹךְ קַרְנוֹת הָעֲצַבִּים. הָסֵר-הָסֵר כָּל מָה
שֶׁנֶּאֱסַף בְּךָ – וְלֹא מִמְּךָ, וּטְבֹל בְּמַיִם אֲחֵרִים
בְּוִילוֹנוֹת עֵינַיִם נִסְגָּרִים וּמוֹקִירֵי כְּנִיעָה

לֵךְ לְךָ אֶל עַצְמְךָ, אֶל כָּל אֶרֶץ שֶׁתִּבְחַר, קַבֵּץ
קְרָעִים וּרְסִיסִים מִבֵּין תִּלֵּי הַהֲרִיסוֹת. וְטַפֵּס
עַל צֶלַע הַר, בְּכָל אֶרֶץ שֶׁתִּבְחַר, וְהִתְכַּנֵּס בַּשֶּׁקֶט
הַסָּמִיךְ כְּמוֹ מוּמְיָה יוֹדַעַת. יוֹם אֶחָד תִּשְׁמַע בְּעִיטוֹת
קְלוּשׁוֹת מִתּוֹכְךָ, חַיִּים עוֹד יִתְעַקְּשׁוּ לִנְבֹּט
מִזֶּרַע שֶׁקָּפָא בְּךָ לִפְנֵי שָׁנִים מִתַּחַת לַקְּלִפּוֹת

עינה ארדלצילום: אריק ספורטה

הציפייה היא שמש זעירה מדי

הַסְּפָרִים בּוֹעֲרִים וְרוֹטְטִים מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת
וְצִפִּיָּה שֶׁתִּקַּח אוֹתָם,
בֻּבּוֹת הַגַּמָּדִים קוֹרְצוֹת זוֹ לָזוֹ
כְּפִי שֶׁעוֹשִׂים כְּשֶׁמַּתְחִיל דָּבָר חָדָשׁ.

אֲבָל הַצִּפִּיָּה הִיא שֶׁמֶשׁ זְעִירָה מִדַּי
וּבְוַדַּאי תִּפֹּל לִפְנֵי הַצָּהֳרַיִם,
אַל תַּחְשֹׁב שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא לְאוֹרָהּ סְפָרִים
וְשֶׁהַטַּל יִתְיַבֵּשׁ עַל הַדֶּשֶׁא.

חֶלְזוֹנוֹת מְהִירִים נוֹתְנִים נְשִׁיקָה
לִפְגִישָׁה אוֹ לִפְרֵדָה,
וְהַמִּדְרָכָה רוֹעֶדֶת כְּאִלּוּ אַבְנֵי הֶחָצָץ שֶׁלָּהּ
מוֹצְאוֹת אֶת מְקוֹמָם מֵחָדָשׁ בָּאַסְפַלְט עִם כָּל דְּרִיכָה.

אַנְקוֹר מְבַשֵּׂר עַל בּוֹאוֹ
חִפּוּשִׁית פּוֹרֶשֶׂת כָּנָף
עַמּוּדֵי הַשַּׁעַר מַמְתִּינִים
וְהַחֲתוּלָה קוֹפֶצֶת עֲלֵיהֶם כְּמוֹ לִפְנֵי בּוֹא הָרַכֶּבֶת.

הִנֵּה הוּא יָבוֹא,
אוֹמְרִים כֻּלָּם
אֲבָל בְּעֹמֶק הַכִּיס אֲנִי מוֹצֵאת
כַּרְטִיסִיָּה מְנֻקֶּבֶת וּפֵרוּרִים יְשָׁנִים,
זֶה הַזְּמַן לָרוּץ הַבַּיְתָה
בָּאִים אוֹרְחִים.

סיון בסקיןצילום: איריס נשר

נשף בציריך, 1915, שמן על בד

הֵם רוֹקְדִים עַל פַּרְקֵט וּמֵעַל הַפַּרְקֵט,
רְחוֹקָה לַהֲקַת תּוֹתָחִים מְדַכֵּאת,
אַף פָּגָז לֹא יָסִיט אֶת מְעוֹף הַזָּוִית
שֶׁל יְדֵי הָאָדוֹן עַל גְּבִירָה אֲבִיבִית.
הֵם רוֹקְדִים, כִּי בְּצִירִיךְ זָכְרוּ אֶת תּוֹרַת
נְעִילַת הַמַּנְעוּל, כְּשֶׁהַחֹשֶׁךְ יָרַד.
הֵם רוֹקְדִים – וְהַשֶּׁבַח לָאֵל, טוֹב שֶׁכָּךְ!
אַךְ לוּחוֹת הַפַּרְקֵט עַל הַבֹּץ הַנִּשְׁכָּח
מִתְפַּקְּעִים וְחוֹשְׂפִים שְׂדֵה גּוּפוֹת אֵין-סוֹפִי,
כִּי הַמָּוֶת לַנֶּשֶׁף – מוּצַר תַּחְלִיפִי.
מָוֶת, מָוֶת שׁוֹכֵן בְּגַבּוֹ הַזָּקוּף
שֶׁל הָאִישׁ, גַּז חַרְדָּל – בַּבְּשָׂמִים שֶׁלְּגוּף
הַגְּבָרוֹת, וּפְגָזִים – בְּתֵבוֹת הַתְּהוּדָה.
מָוֶת, מָוֶת בְּצִירִיךְ, עַל אַף שֶׁרָקְדָה.
וּפְרָחִים נֵאוֹקְלָסִיִּים – טֶבַע דּוֹמֵם –
עוֹד מְעַט יִפְרְחוּ בַּשָּׂדוֹת שֶׁבָּהֶם
נִטְמְעוּ רִבְבוֹת הַגְּבָרִים הַגְּרוּסִים,
שֶׁמִּדֶּשֶׁן בְּשָׂרָם הִתְרוֹמֵם מוֹדֶרְנִיזְם.

על פי ציור של מרסל ינקו, שנמצא במוזאון תל אביב.

עומר ולדמן

אהבתְּ אותי כמו קצינת נפגעים

אָהַבְתְּ אוֹתִי כְּמוֹ קְצִינַת נִפְגָּעִים
הַגּוֹנַחַת בְּאוֹתוֹ קוֹל שָׁחוּם:
"תֹּאהַב אוֹתִי הַלַּיְלָה חָזָק", וְגַם:
"תַּנְחוּמֵינוּ עַל בִּנְכֶם הַמִּתְקַדֵּם, תַּנְחוּם".

וְאָהַבְתִּי אוֹתָךְ כְּמוֹ בְּמַטַּח
טִירוֹנוּת אֶפֶס שְׁתַּיִם: פּוֹלֵט וּמְסַמֵּן
וִי, וְהוֹלֵךְ לִשְׁתּוֹת מַיִם דְּלוּחִים,
מְדַמְיֵן שֶׁהֵם פִּיךְ בְּשָׁעָה אֲבִיבִית

שֶׁבָּהּ חָשַׁבְנוּ שֶׁהִפְסַקְנוּ לְפַחֵד:
וְלֹא יָדַעְתִּי לְנַשֵּׁק אוֹתָךְ, לְשׁוֹנִי
בָּרְחָה מִלְּשׁוֹנֵךְ, כָּעַסְתְּ עָלַי בְּאֵין אוֹנִים:
יָרַקְתָּ עָלַי בַּפָּנִים.

מֵאָז הַלָּשׁוֹן הִתְגַּבְּרָה: לִקַּקְתִּי אוֹתָךְ בַּתַּחַת,
לִקַּקְתִּי אוֹתָךְ בַּפָּנִים, לִקַּקְתִּי אוֹתָךְ בַּגַּב.
אֲבָל אֵין בְּרֹק הַשְׁפָּלָה: הוּא נֶטֶף שָׁבוּר שֶׁל פַּחַד,
הוּא מַיִם דְּלוּחִים שֶׁמִּמֵּךְ אֵינָם נִפְרָצִים עַכְשָׁו.

גַּם אַתְּ, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, שִׁשִּׁים אֲחוּזִים שֶׁל מַיִם,
וּכְמוֹ הַמַּיִם הִתְפַּשַּׁרְתְּ עָלַי כִּמְעַט עַד אֲנָחָה.
אֲבָל גּוּפֵךְ גָּבַר עַל גּוֹרָלָם וְהִתְעַקֵּשׁ
לִהְיוֹת צָלוּל כְּמוֹ פַּעַם, לַחְזֹר לָרְתִיחָה.
וְהַחֶשְׁבּוֹן יִהְיֶה תָּמִיד פָּשׁוּט וְדֵי אַלִּים,
פָּשׁוּט כְּמוֹ רוֹכְסָנִים, כִּפְתִיחָתָם כֹּה מְסֻבָּךְ:
מִמֵּךְ מָה שֶׁנּוֹתַר לִי: רַק שִׁשִּׁים אָחוּז נוֹזְלִים,
אַרְבָּעִים אָחוּז פַנְטַזְיוֹת, לֹא לִהְיוֹת אָחוּז עוֹד בָּךְ.

בַּכֹּל סרלואי

תא העינויים

וְאֵינִי מוֹדֶה אֶלָּא בְּאַהֲבָתְךָ
אֲנִי חוֹטֵא, אַךְ אֵינִי פּוֹשֵׁעַ
יֵחָלֵץ לִבִּי מִכְּלוּב צַלְעוֹתַי הַשָּׁבוּר
כָּל הַמּוּצָק בִּי נוֹזֵל.
נוֹשֵׁם דָּם, אֲנִי מְלַעֲלֵעַ אֶת שְׁאֵרִיּוֹת מִלּוֹתַי,
וְהֵם לֹא שָׁאֲלוּ לִשְׁמִי.
בְּרַק עֵינַי: מַכַּת חַשְׁמַל
לְהַכְאִיב לָהֶם מִבַּעַד פְּנֵיהֶם הַמְּכֻסּוֹת.
אֵינִי מַכִּיר אֶת הַקּוֹל שֶׁהִשְׁמִיעַ גְּרוֹנִי
אֲבָל יוֹדֵעַ הֵיטֵב אֶת נְשִׁיכַת הַשּׁוֹט בַּבָּשָׂר.
מִי שֶׁנּוֹלַד לְתֹפֶת הַלַּיְלָה
לְעוֹלָם לֹא יֵצֵא לַחָפְשִׁי בִּזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
אֵינִי מְזַהֶה אֶת מַשְׁמָעוּתָן שֶׁל הַמִּלִּים.
אֲ-דֹנָי, אֵדַע אוֹתְךָ בְּכָל שָׂפָה
הַיּוֹצֵאת בֵּין שְׂפָתַי הַקְּרוּעוֹת.

רועי שניידר

זיכרון מעומעם ממרגלות עזריאלי

פְּרִידָה הִיא קֶטַע סִימוּלְטָנִי
שֶׁמִּתְרַחֵב עִם הַזְּמַן (כָּךְ בִּתְחִלָּה, לְפָחוֹת, אוֹתָהּ אֲנִי חוֹוֶה כָּעֵת.
עַל הַהֶמְשֵׁךְ אֶכְתֹּב כְּשֶׁיִּהְיֶה רֵלֵוַנְטִי)
אַתָּה מֵקִיא כְּמוֹ פְּרִיוְיוּ, כַּמָּה שְׁנִיּוֹת
מַתְחִיל בְּעָרוּץ שְׁתַּיִם בְּכִי, כְּעֶשֶׂר דַּקּוֹת
בְּכִי
קִיא
הַקִּיא נִפְסָק לְפַעֲמָה בְּסוֹף כָּל תֵּבָה שְׁנִיָּה
אֶת הַקֶּצֶב, שֵׁשׁ שְׁמִינִיּוֹת, מַכְתִּיב הַלֵּב, לֹא בִּפְעִימוֹתָיו אֶלָּא בְּהִפָּסְקוּתָן
בְּכִי
לֵב
קִיא
וְהָעֵינַיִם אַחַת לִזְמַן קָבוּעַ שֶׁטֶּרֶם הֻכְרַע מַבִּיטוֹת בַּטֵּלֵפוֹן
שֶׁיַּבְהִיק שֶׁיַּבְהִיק בְּהַכְרִיזוֹ נְיוּ מֵסֶג'
בְּכִי
לֵב
עַיִן
קִיא
וְהַגַּבּוֹת כָּל הָעֵת פְּכוּרוֹת
וְהַקֹּר מִדֵּי פַּעַם חוֹדֵר אֶת הַמְּעִיל
וְהַדָּם זוֹרֵם אֶלֶף לִיטֶר דְּבַשׁ, חוֹסֵם עוֹרְקִים
מַכְנִיעַ שְׁרִירִים
מֵנִיעַ שְׁיָרִים
מַגִּיהַּ שִׁירִים

אנה הרמן

המעגל נסגר

הַמַּעֲגָל נִסְגַּר בְּתֵל אָבִיב –
זֶה מַעֲגַל הַפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה.
אַתְּ לֹא מָשִׁית אוֹתִי מִתּוֹךְ הַבִּיב.
נִפְגַּשְׁנוּ לְעֶשְׂרִים דַּקּוֹת, וְלִי זֶה

הָיָה אֲפִלּוּ לֹא מַשַּׁב אֲוִיר.
יָשַׁבְתִּי מוּל דְּמוּתֵךְ שֶׁקְּצָת הִקְלִישָׁה.
יָדַעְתְּ שֶׁלֹּא תּוּכְלִי לְהַעֲבִיר
אוֹתִי שׁוּב אֶל סַפַּת הָאָנָלִיזָה.

שָׁכַחְתִּי שֶׁאַתְּ בַּת מַזַּל קַשָּׁת
וְזֶה מַסְבִּיר אֶת מָה שֶׁאַתְּ עָשִׂית לִי,
וְזֶהוּ הַהֶסְבֵּר הַלֹּא-מֻפְשָׁט

לְכָךְ שֶׁהַמֶּרְחָק לִנְיוּ יוֹרְק סִיטִי
קָטָן מִן הַמֶּרְחָק הַכֹּה פָטָלִי
לַפְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית טַלִּי.

הזנת תוכן: 29.6.2014

חזרה לדף הראשי "הו!"