בוא נדבר תכל'ס: בסוף יום ארוך בו רבנו עם ביטוח לאומי, ועמדנו בפקק או שניים, והכלים בכיור נערמים ולא הספקנו הכל בעבודה – בא לנו משהו שמח, בא לנו את ה-feel good הזה. ממש לא בא לנו לשמוע על צרות ודכאונות של אחרים, בטח לא של זרים שמדברים בחרוזים. אין פלא שרוב הזמן קהל צוחק הוא הקהל שהכי כיף לעמוד מולו.
איך נכנסים לתוך חדר שכל הסאב-טקסט שלו זועק "תעשה שמח!" ומתחילים לבצע שיר לירי, שדורש מחשבה והתעמקות, שיר פחות נגיש? למה לסבך עכשיו, בן אדם? בערב פואטרי סלאם החיפאי של חודש שעבר התגבש סיבוב שני מעניין סביב הנקודה הזאת: שלושה מתוך ארבעה משוררים החליטו לעצמם שהערב זה One for me and one for you. אם בסיבוב הראשון פירגנו בשיר שהקהל אהב, עכשיו ננסה משהו חדש בשביל עצמנו.
זה רגע משונה, שכבר בהווה הרגשנו שהוא יוצא דופן. אחד המשוררים תיאר במיקרופון "התאבדות משותפת", כי ברור שאי אפשר לזכות במיקרופון הזהב מבחירה כזאת. האישה שישבה מאחורי מלמלה לעצמה בכעס "מה זה? מה קרה להם? בסיבוב הקודם היה כל כך טוב!". ואולי זה באמת היה פחות טוב.
ערווה / רואי רביצקי, משורר קסום ויוצא דופן מבחינת משלב שפתי. קהל לא מרוכז עשוי להתקשות לעקוב אחרי השירים של רואי, אבל כל כך משתלם להתרכז.
באדיבות ערוץ היוטיוב של פואטרי-סלאם ישראל. במידה והסרטון אינו מופיע,
זאת בעיה קבועה עבורי: אני לא כותב שירים שמחים. אני בן אדם שמח, אבל כנראה שרק בעל פה. כל פעם שאני מנסה לכתוב שיר קליל משתחל לי פנימה איזה טוויסט רציני, מתפלקת אמירה פוליטית או רגשית "כבדה", ממש בלי כוונה, באמת. נכנסתי לעולם הספוקן וורד דרך עולם השירה הכתובה, אז אולי אני אחוז בדיבוק של "רוח המשוררים הזקנים" שלוחשת בלילות ששירה "אמיתית" חייבת לנבוע ממקום של סבל. זאת אידיאולוגיה הגיונית באופן מעוות: אושר הוא רגע קצר וחולף וכיף פשוט לשהות בתוכו בלי לחשוב. עצב, לעומת זאת, מזמין הרהורים והתעמקות, מזמין להבלע בתוכו, טבעי יותר לכתוב שירה ממקום עצוב.
הדילמה הזאת מלווה אותי עם כמעט כל במה בארבע השנים האחרונות: להופיע עם מה שהקהל רוצה או עם מה שאני רוצה? כמה פעמים אפשר "לעשות נד-נד"? זה כיף לשמוע את הקהל נהנה, צוחק, מוחא כפיים, מזהה רפרנסים. זאת חוויה מחשמלת שאני עורג אליה כל פעם מחדש. ובו בזמן הריצוי של הקהל שוחק. יש גניחה עמוקה שמבקשת להוציא החוצה גם שירים שהקהל לא תמיד יאהב או יבין, להתכחש אליה משמעו להסתיר מעין חלקים גדולים מהיצירה שלי.
היום אני מרגיש שאני חייב להענות לקול העמוק הזה. לא תמיד ולא בכל פעם, אבל גם לא לעיתים רחוקות מדי. רק ככה אוכל להתפתח, לנסות דברים חדשים. וכן, אולי לפעמים זה יהיה פחות טוב. כנראה שצריך גם אימון בלהעז לאכזב, להעז לעמוד מול קהל לא מרוצה.
אלפי גלברד
הזנת תוכן: 1.5.2018
