אם מישהו טורח לחקות אותך, כנראה שאתה עושה משהו נכון, כנראה שאתה מספיק רלוונטי כדי שחיקוי שלך יעניין אנשים. בשנתיים האחרונות ספוקן וורד נכנס מספיק לתוך המיינסטרים כדי שיתחילו לצוץ חיקויים, ואלוהים ישמור, כמה חיקויים.
טייחר וזרחוביץ ואפילו כמה בדיחות אצל ליאור שליין וגב האומה, יאללה, כולם על העגלה.וזה אולי קצת מצער שאנחנו לא מעודנים כמו הקריקטורות ב"ניו יורקר": החיקויים של ההומור הישראלי הם לרוב פארודיה קיצונית ולעגנית, כזאת שצוחקת עליך ולא איתך. אבל בין מכה אחת לשניה צריך לזכור שקריקטורה טובה היא אחת שנשענת על מאפיינים קיימים, לוקחת לקיצון בסיס של אמת. אז אולי כדאי להציץ על פארודיות ולשאול: מה הן אומרות עלינו?
טייחר וזרחוביץ מארחים לראיון את טנא, אמן ספוקן וורד פיקטיבי. במידה והסרטון אינו מופיע -
אז מה בולט לאוזן? ברור שהחרוזים, אבל עליהם כבר כתבתי, אז נעזוב אותם רגע במנוחה. קודם כל, חפשו את האינטונציה וקצבי הדיבור. אם תנסו לתמלל שירי ספוקן תגלו שאתם יכולים ברוב המקרים לסמן איפה השורות נחתכות על הדף של המשורר. זה אחד המאפיינים הכי בולטים אצל משוררים ללא רקע תיאטרלי: קושי להשתחרר מהאופן בו המילים מונחות על הדף. איך שכתבו פיזית את השיר ככה יבצעו אותו. לכן הטריק הראשון שאני מלמד בסדנאות הוא לכתוב אחרת, לשחק עם ההנחה של הטקסט על הדף, ולא רק להתאמץ לדבר אחרת.
הפארודיות מקפיצות לקדמת הבמה את כל "הקלישאות" הקוליות: פאוזות והדגשות שתמיד מגיעות לפני המילה האחרונה של השורה, רשימה מהירה של דברים ואז עצירה חדה, שאלות ללא סיבה וכולי. כל הניסיונות שלנו לייצר אפקט דרמטי או קומי נשמעות מזעזע מחוץ לקונטקסט.
אחרי האינטונציה מגיעות הביקורות על טכניקות התוכן: שבירת מילים באמצע לטובת מעברים, משחקי מילים זולים ("כולם אומרים שהם שמים לב, אבל מה עם אלו ששמים דווקא רגל?"), והשימוש בפתיחה חזקה כדי למשוך תשומת לב (תרגיל כיפי: דלגו בין שירי ספוקן ביוטיוב ותקשיבו רק למשפט הראשון). ובסוף גם התוכן עצמו עולה לגרדום: אי אפשר בלי לזרוק מילה או שתיים על ההתעסקות האדירה של הסצינה בזהות אתנית, בסיפורי-דמעות, בירושלים.