מי שצופה בספוקן אמריקאי, נגיד בערוץ button poetry, מגלה שהשירה בארה"ב עוסקת באובססיביות בסוגיות חברתיות כמו גזענות, פמיניזם ולהט"ב, וסגנון ההגשה הוא חזק, צועק, הרבה פעמים צדקני. בספוקן הישראלי, לעומת זאת, אפשר למצוא גוונים שונים: העיסוק בחוויה האישית שלי, ב"אני", מקבל הרבה יותר במה גם אם התוכן הוא חברתי, הפרפורמנס מודגש יותר והקול קרוב הרבה יותר לטונים של הומור ורגישות. כנראה שכל תרבות בשלב כזה או אחר עלתה על השטיק של לדבר שירה - זה לא באמת כזאת המצאה מתוחכמת – והמיסוד של ספוקן וורד כז'אנר דוחס לתוכו צורות מאוד שונות של שירה מדוברת. אז איך עוד ספוקן יכול להשמע?
ללכת על מים / טקיאו אושימה, יפן, מתוך ה"גראנד סלאם 2016" – אליפות העולם בפואטרי סלאם. במידה והסרטון אינו מופיע,
"הצב כף רגל על המים ואז, מבלי לתת לה לשקוע, צעד עם כף הרגל השניה ואז, מבלי לתת לכף הרגל הזאת לשקוע צעד שוב עם הראשונה זה כל מה שנדרש, בתיאוריה."
פעם בשנה נערך אירוע
מתחיל במילים: "בפעם הראשונה שפגשתי אותך היית תחת עץ הצלופחים שהיה אז בפריחה מלאה", ולאחר מכן ממשיך לתיאור ציד זוגי של אורז לבן במימי הנהר. השפה מהירה, לפעמים נשמעת רכה ולפעמים כועסת, והאתגר של לחבר את הטון, השפה והתרגום יוצר חוויה משונה וייחודית.
.be">.be
וידויים אקסצנטריים / אלכסנדר דלפינוב, רוסיה, מתוך ה"גראנד סלאם 2016". במידה והסרטון אינו מופיע,
.be" target="_blank">לחצו כאן.
"...כשהייתי בן 15 צבעתי לראשונה את השיער והשתמשתי בליפסטיק ואז הלכתי לרחוב הראשי, שם נתקלנו ב"לוברוס". שרירנים פשיסטים רוסים במכנסי ריבועים צעקו לי: מתחנגל! סוטה! הם רצו להרוג אותי, אבל אני גנבתי מכוש-קרח מחבר של אבא שהיה מטפס הרים... הייתי מגלח את הרגליים, עונד עגילים ארוכים, מורח איי-ליינר ויוצא לציד בערבים. פושטקים היו מתאהבים בי, כמו דג בפיתיון."
בין אלפי שירי ספוקן אמריקאים על להט"ב ומגדר אין אחד שדומה לשיר הזה של דלפינוב. הוא מציג את השיר כסיפור-וידוי שאין לדעת אם הוא שקר או אמת, מצייר את עצמו כרוצח על עקבים בשנות ה-80 הסובייטיות. ההגשה שלו משחקת עם האי-שפיות – מצעקות גדולות ללחישות שאפילו המיקרופון מתקשה בהן, יש לו להט ששואב פנימה ואז הודף החוצה במעגלים. הטירוף הזה הוא הניגוד המוחלט לכל הספוקן האמריקאי ה"מיושב והאינטליגנטי" שזועק לצדק חברתי. לדלפינוב אין בכלל מטרה של צדק, ואם אושימה מצייר תמונות פנטסטיות אז דלפינוב מצייר תמונות גועל. שיר נוסף שלו מאותה שנה נקרא
... נחשו על מה הוא.
בשבילי, לשמוע את ההבדלים פותח חלון חדש במחשבה: אפשר להשמע גם אחרת, המנעד של מה אפשר לעשות עם שיר בעצם רחב יותר משחשבת. לאחרונה השתתפתי באירוע שירה והייתי מופיע הספוקן היחידי. גברת נעימה התקרבה אלי לאחר ההופעה ואמרה לי: "תדע שהיית מקסים, הופעת נהדר, והיית מרגש – אבל מה שעשית, זה לא שירה!". למה לא? יש לנו נטייה להתקבע, להחליט מה כן ומה לא, מה אפשר ומה אסור. את ההבדל הזה מרגישים בארץ בצורה חזקה אצל אנשים שרגילים לשירה כתובה, והעולם של שירה מדוברת מציק להם. אבל גם בעולם של שירה מדוברת יש קבעונות, ואולי דרך שירה יפנית, או דנית, או הולנדית אפשר להשתחרר מהם קצת.
