שורשים מתארכים באוויר /נעמי לבנון קשת

הוצ' "אשכולות פואטיקה", עריכה : יקיר בן משה.
מאמר מאת מיכל דורון.

שורשי אוויר הם אלו השורשים הצומחים ממפרק הצמח, כאשר חותכים אותם הם מצמיחים שורשי מים מהם יצמחו שורשים נוספים. וכמו שנעמי לבנון קשת בתחילת ספרה –מקדימה וכותבת "עד שיום אחד אזרתי עוז וקפצתי ראש לבריכת השורשים הרחוקה והיא הייתה צלולה לחלוטין, מפתה. מזמינה לשחות בין הצחוקים והדמעות בין המר והמתוק ולשאוב ממנה כוח להמשיך"
וכמובן, אותם שורשי אוויר אלו הזיכרונות, המורשת הם מוגשים בספר והם מתארכים בזקיפות קומה. בספר מרגש ואותנטי כל כך של נעמי לבנון קשת המתואר כולו מנקודת מבט של ילדה שצופה על הוריה שורדי השואה.
סיפרה חזק כמו אגרוף בבטן, שאי אפשר להפסיק לקרוא מצד אחד, מהצד השני חייבים להניח ולנשום עמוק, לעכל רגשית את המהלומות של כל שיר. השירים השזורים בספר בעוצמה ובעדינות ומהווים את הסיפור של החברה שלנו.

ובספר חזק וחשוב זה, אנו עדים לנקודת המבט של ילדה הצופה בהוריה מתעדת אותם, חיה את כאבם, חומלת עליהם חווה את הדמעות, את הסיפורים את השתיקות, את התמונות של הקרובים שאינם, את החיפוש המתמיד אחר הקרובים שאולי יום אחד יגיעו אולי יום אחד. את האשמה של הוריה שלא ידעה לתרגם למלים אך כל כך רצתה, חששה ואת הפחדים, הצרחות בלילות של הוריה, ובעיקר בעיקר את תפקידה במשפחה. והכל ללא מלים ובין המלים.

כוחם של השירים טווים סיפור שלם, של ילדות, של משפחה, של עבר, של הווה, של כאב, של שמחה ושל אהבה גדולה.
בשיר "שם היה שם של מקום עמ' 17 היא מתארת את השם, אותו מקום מעבר לים, שכולם כל הילדים ;דמיינו כמקום אפל. שלא טוב בו. "שם היה שם של מקום

כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים הַהוֹרִים שֶׁל רֻבֵּנוּ בָּאוּ מִ'שָּׁם'.
כָּל אֶחָד הָיָה מְסַפֵּר לַשֵּׁנִי בְּלַחַשׁ עַל הַ'שָּׁם' שֶׁלּוֹ
וּמָה עָבַר עָלָיו שָׁם. וַאֲנַחְנוּ, שֶׁשָּׁמַעְנוּ שִׁבְרֵי דְּבָרִים,
הָיִינוּ בְּטוּחִים שֶׁכֻּלָּם בָּאוּ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם מֵעֵבֶר לַיָּם,
וְחָשַׁבְנוּ שֶׁ'שָּׁם' זֶה מִין מָקוֹם
שֶׁכֻּלָּם עֲצוּבִים, כִּי תָּמִיד כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ מֵהַהוֹרִים
הִזְכִּיר אֶת 'שָׁם' הָיוּ עוֹלוֹת בְּעֵינָיו דְּמָעוֹת אוֹ שֶׁהָיָה מוֹשֵׁךְ
בָּאַף בְּנִסָּיוֹן לְהַסְווֹתָן.
וְדִמְיָנוּ אֶת 'שָׁם' כְּמָקוֹם אָפֵל, שֶׁלֹּא טוֹב בּוֹ, וּבֶטַח לֹא לִילָדִים
וְאָז עוֹד לֹא הֵבַנּוּ שֶׁיְּלָדִים כִּמְעַט שֶׁלֹּא חָזְרוּ מִ'שָּׁם'.
וּבְגִיל שְׁמוֹנֶה, וְעֶשֶׂר, וּשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, לֹא יָכֹלְנוּ לְהַעֲלוֹת בְּדַעְתֵּנוּ
כִּי מִקֵּץ חֲמִשִּׁים שָׁנָה הַיְּלָדִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁבָּאוּ מִ'שָּׁם',
כְּלוֹמַר אֲנַחְנוּ,
יִסְּעוּ בְּחֶדְוָה לְקַנְיוֹנֵי-עֲנָק בִּפְרָאג, בְּוַרְשָׁה, בְּבּוּדַפֵּשְׁט, בְּבּוּקָרֵשְׁט
וּבִשְׁאַר ה'שָּׁם',
וִיסַפְּרוּ בְּהִתְלַהֲבוּת
לַהוֹרִים הַזְּקֵנִים שֶׁלָּהֶם, שֶׁעוֹד חַיִּים, אֵיזֶה 'דִּילִים' מְשַׁגְּעִים
יֵשׁ שָׁם, שֶׁאֵין כָּאן, וּבִכְלָל – אֵיזֶה נוֹפִים וְאֵיזֶה אֲנָשִׁים.
וְהַהוֹרִים הַזְּקֵנִים שֶׁעוֹד זוֹכְרִים הֵיטֵב עַל בְּשָׂרָם אֶת 'שָׁם' שֶׁלָּהֶם,
מַבִּיטִים בָּהֶם בְּחֶמְלָה
וּמוֹדִים לֶאֱלֹהִים שֶׁהַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם, בְּנִגּוּד לְרַבִּים אֲחֵרִים,
כֵּן הִצְלִיחוּ לַחֲזֹר מִ'שָּׁם', וְדַי בָּזֶה. דַּי.

בשיר "כנפיים" המופלא, היא מתבוננת באימה לאחר שלמדו על קדושי השואה, ו"רק אני ראיתי את מה שאף אחד מלבדי לא ראה. שלאמי היו כנפיים. וכעמדה באור הן זהרו. ורטטו ונפרשו קמעה בעדינות.
היא רואה צדדים אחרים באישיות אימה, היא מבחינה בכנפים, ביכולת לעוף, ברצון לחופש. לא רק זאת, יש לה יכולות שאין לאחרים, לאמא שלה, כי היא מקדושי השואה. לאחר שהיא רואה את אימה בסבלה בפחדיה בבכייה היא גם רואה את הסוד הנוצץ, יש לה יכולות קסומות.
כנפיים

כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים,
בַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁאַחֲרֵי
הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה הַהִיא,
כֻּלָּם דִּבְּרוּ עַל 'קְדוֹשֵׁי הַשּׁוֹאָה'
וְלֹא יָדַעְנוּ מָה זֶה וְאֵיךְ נִרְאֶה קָדוֹשׁ
וּמָה עוֹשֶׂה מִישֶׁהוּ לְקָדוֹשׁ.

וְרַק אֲנִי רָאִיתִי
אֶת מָה שֶׁאַף אֶחָד מִלְּבַדִּי לֹא רָאָה:
שֶׁלְּאִמִּי הָיוּ כְּנָפַיִם.
וּכְשֶׁעֶמְדָּה בָּאוֹר – הֵן זָהֲרוּ
וְרָטְטוּ, וְנִפְרְשׂוּ קִמְעָה, בַּעֲדִינוּת,
לֹא רוֹצוֹת לִמְשֹׁךְ יוֹתֵר מִדַּי תְּשׂוּמֶת לֵב.
אַף אֶחָד לֹא רָאָה אוֹתָן.
אֶת הַכְּנָפַיִם שֶׁלָּהּ.
וְרַק אֲנִי רָאִיתִי
שֶׁיֵּשׁ לָהּ.

בשיר פני אמי, שיר כל כך פיוטי ונוגע ללב, עמ' 61 קיימת הזדהות רבה לאמה ניכר כי המשוררת, נעמי לבנון קשת מאוד מעורבת בחיי אמה והיא כילדה, כל כך רוצה שאמה תחוש קצת שקט ומנוחה.
פני אמי

מְמֻסְגָּרוֹת בַּחַלּוֹן
וְעֵינֶיהָ
צוֹפִיּוֹת לֶעָבָר.
אוּלַי מִשָּׁם,
מִמָּה שֶׁהָיָה וְעָלָה בֶּעָשָׁן,
תִּגָּאֵל נַפְשָׁהּ
וְתָבוֹא מְנוּחָה
לַסְּעָרָה שֶׁבְּרוּחָהּ.
וְאָז תּוּכַל
סוֹף סוֹף
לְהָגִיף אֶת דַּלְתוֹת
הַלֵּב
וְלִמְצֹא שׁוּב
אֶת הַשֵּׁנָה,
שֶׁלֹּא בִּקְּרָה אוֹתָהּ
מֵאָז הָיְתָה בַּת עֶשֶׂר.

כילדה היא מבינה את סערות נפשה של אימה, היא מבינה שאינה יכולה למצוא מנוח לסיוטים מהגיהנום משם ואינה יכולה לתת ללב מנוחה להדחיק לכמה שעות את הצער העולה על גדותיו, כמו שנעמי מתארת בצורה מדוייקת- "אולי תוכל להגיף את דלתות הלב".
המשוררת כילדה מבינה את תפקידה ללא מלים, לשאת את הכאב של הוריה על גבה, כאב לא נראה, במקביל לחייה השמחים.
בשיר שק ושקית עמ' 85 .מובא באמצעות השיר הציורי סיפורה של המשוררת ושל דור שני לשואה או יותר נכון לומר של ילדים מסויימים. רוצה לומר- מי שמכנים אותם – נושאי החותם. נעמי מתארת בחכמה רבה את השק של הכאב המדמם על גבה של אמה, ואת השקית הדומעת על גבו של אביה. " ככל שבגרתי ובלי להרגיש העמסתי את השק והשקית על גבי הצעיר ולמדתי לחיות בצד הצחוקים והשמחות". רבים מניצולי השואה לא הצליחו לעבד את האבל הנוראי שלהם על מות בני משפחותיהם, ועולמם במלחמה.
כשנולד יצור חדש למשפחה, הוא קולט לתוכו את כל החוסרים: הוא קיים במקום העולם שקרס. נעמי לבנון קשת מבינה את תפקידה ללא מלים, "לאחר שעל גבה הצעיר – היא- עם השק המדמם והשקית הדומעת, ידעתי שהם יוסרו מעליי רק אחרי לכתם". כבת בכורה היא מבינה, מעורבת ולוקחת את משא הזיכרונות הסמוי מן העין, בצד החיים.
שק ושקית

כְּשֶׁהוֹרָי הִכִּירוּ זֶה אֶת זוֹ,
שְׁנֵי אֲנָשִׁים צְעִירִים וִיפֵי תֹּאַר,
כָּל אֶחָד מֵהֶם רָאָה מִיָּד שֶׁלַּשֵּׁנִי
יֵשׁ גִּבֶּנֶת.
אִמִּי נָשְׂאָה עַל גַּבָּהּ
שַׂק כְּאֵב מְדַמֵּם
שֶׁל יַלְדָּה עַל אָבְדַן מִשְׁפַּחְתָּהּ
אָבִי נָשָׂא עַל גַּבּוֹ
שַׂקִּית דּוֹמַעַת
שֶׁל נַעַר שֶׁעָזַב מִשְׁפָּחָה וְעָלָה לְפָּלֶשְׂתִּינָה
בְּהַבְטָחָה לַהֲבִיאָם - וְלֹא הִסְפִּיק.
כְּשֶׁנִּשְּׂאוּ בָּרַבָּנוּת שֶׁל תֵּל אָבִיב
יָדְעוּ שֶׁהֵם רוֹצִים בַּיִת, מִשְׁפָּחָה, יְלָדִים
וְהַרְבֵּה שְׂמָחוֹת וּצְחוֹקִים.
וְהֶחֱלִיטוּ מִיָּד לְהַנִּיחַ בַּצַּד,
הִיא - אֶת הַשַּׂק הַמְּדַמֵּם
וְהוּא - אֶת הַשַּׂקִּית הַדּוֹמַעַת
וַאֲנִי - מִגִּיל צָעִיר מְאֹד רָאִיתִי
שֶׁבְּפִנָּה מוּצֶלֶת בָּהוֹל הַמּוּאָר
מֻנָּחִים שַׂק וְשַׂקִּית שֶׁלֹּא אוֹמְרִים מִלָּה,
לֹא מְבַקְּשִׁים דָּבָר, רַק שׁוֹתְקִים בַּצַּד.
וְהוֹרַי לָמְדוּ לָלֶכֶת מִסָּבִיב, בְּלִי לְהָעִיר.
וּכְכָל שֶׁבָּגַרְתִּי, וּמִבְּלִי לְהַרְגִּישׁ,
הֶעֱמַסְתִּי אֶת הַשַּׂק וְאֶת הַשַּׂקִּית עַל גַּבִּי הַצָּעִיר
וְלָמַדְתִּי לִחְיוֹת, בְּצַד הַצְּחוֹקִים וְהַשְּׂמָחוֹת,
עִם הַשַּׂק הַמְּדַמֵּם וְהַשַּׂקִּית הַדּוֹמַעַת
וְיָדַעְתִּי כְּבָר אָז שֶׁהֵם יֻסְּרוּ מֵעָלַי רַק אַחֲרֵי לֶכְתָּם.
בְמֶשֶׁךְ שָׁנִים יִחַלְתִּי לְאֵיזוֹ חַנַה'לֶה שֶׁתָּבוֹא אֵלַי
וְתַעֲזֹר גַּם לִי לִסְחֹב אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה
שֶׁל שַׂק וְשַׂקִּית, אֲבָל שׁוּם חַנַה'לֶה לֹא רָצְתָה
לְלַכְלֵךְ אֶת שִׂמְלַת הַשַּׁבָּת בִּשְׁבִילִי.
בשיר אוהל מועד – מתארת נעמי לבנון קשת את עולם המבוגרים הקיים בלב כל בית. את אוהל המועד הקדוש. לא בכדי היא בוחרת בדימוי זה, באוהל זה יש אלמנט של קדושה רבה, רק ההורים נכנסים אליו. הילדים הולכים בזהירות רבה, מסביב,
" גַּם כְּשֶׁהַמִּלִּים הַצְּפוּפוֹת
כָּל כָּךְ רוֹצוֹת
לִפְרֹץ אֶת מַחְסוֹם הַשְּׂפָתַיִם
הַקְּטַנּוֹת וְהַמְּבֹהָלוֹת,
וּלְבַקֵּשׁ: סַפְּרוּ מָה עֲבַרְתֶּם
'שָׁם'
כִּי אָז
אוּלַי
נִפְחַד פָּחוֹת".

בסיומו של הספר בשער על קצות אצבעות מופיעים כל האלמנטים של הספר בצורה יותר מפורשת – בשיר אנחנו- וכאן כבר מדברת המשוררת בשם בני דורה דור שני לשורדי שואה ובצורה כל כך מודעת מייצגת חלק גדול כל כך בחברה הישראלית.
אנחנו

נוֹשְׂאִים בָּעֹל
סוֹחֲבִים עַל כְּתֵפֵינוּ
אֶת הַשְּׁכוֹל
שֶׁל הוֹרֵינוּ

אֲנַחְנוּ אֵלֶּה
שֶׁלָּמְדוּ לְרַצּוֹת
לָלֶכֶת עַל קְצוֹת
הָאֶצְבָּעוֹת

לֹא לְהָעִיר שֵׁדִים
מֵרִבְצָם
לֹא לְהַחֲרִיד
צַלָּקוֹת שֶׁמְּנַסּוֹת לְהַגְלִיד

לִהְיוֹת תָּמִיד בְּסֵדֶר
גַּם כְּשֶׁלֹּא
לָשֵׂאת לְבַד עַל כָּתֵף
אֶת הַמַּשָּׂא הָעֹדֶף

לִהְיוֹת לָהֶם יָד וָשֵׁם
נֵרוֹת נְשָׁמָה
בְּבֵית מִקְדָּשָׁם
שֶׁהָיָה
לְשֶׁם.

=====================

אז באמת,
הספר הזה גם הצמיח שורשים באוויר במים ובלב, הספר נרות נשמה, יצירה פיוטית מרגשת ומסמך חשוב להילמד.

הזנת תוכן: 4.4.25

חזרה לדף הראשי "מאמרים על שירה"