"לִכְתֹב בַּכָּאוֹס הַצָּלוּל הַזּוֹהֵר"
יהודית אוריה: "האור של החלום יהיה ממשי יותר/ מכתבים ליוליה", הוצ' "פטל", 2023
מאת: דורין מרגלית
"בְּעִוָּרוֹן אֲנִי רוֹאָה, כּוֹתֶבֶת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
וְגוּפִי נַעֲנֶה לִקְרִיאָתִי"
יהודית אוריה
זהו ספרה הלירי הרביעי של המשוררת יהודית אוריה, כשהראשון "חלל מושלם" יצא בהוצ' "תמוז" מטעם "אגודת הסופרים" מתוך הסדרה ע"ש שאול טשרניחובסקי לשירה ופרוזה, בשנת תשנ"ד (1994). ספרה השני: "רשימותיה של חוה" יצא בהוצ' "כרמל", בשנת תשס"ג (2003). ספרה השלישי: "צבאים", יצא בהוצ' "פרדס-שירה", בשנת תשע"ו (2016) וספרה האחרון יצא בשנת תשפ"ד , הוצ' "פטל", (2023).
כבר באסופת השירים "רשימותיה של חוה" רואים נטייה סגנונית לשלב, טקסט לירי זך, הכתוב בשורות קצרות אווריריות עם טקסטים טעונים בשירה-פרוזה, מלווים , לעיתים קרובות, בתאריכי יום וחודש של האירוע הנחווה, כמו באסופת השירים "צבאים", או להלן ספרה האחרון "מכתבים ליוליה". משקפים איזה צורך עז, כמעט נואש, לקבוע חותם/חותמת על האירוע, דרך תיעוד המילים, שחלילה לא יתאדו בעמק הזיכרון , בתהום התודעה; לתפוס את השירה בכנפיה, שלא תברח מן הזמנים, וזאת דרך הפיכתה למן יומן של ניצחון החיים על פני אימת המוות, המתנגנת כמו "שאקונה" לפסנתר או צ'לו בשירתה .
אך לעומת הקבצים הקודמים, בספרה זה "האור של החלום יהיה ממשי יותר ", כבר בתת- הכותרת "מכתבים ליוליה" , יש הבטחה אישית ולקורא, שבפעם הזאת היא אכן מתוודעת לאותה אימה קיומית הישרדותית בתהומות נפשה ואכן כאן מפצחת אותה, פורטת אותה לפרקי אירועי חיים, דרך סיפור אוטוביוגרפי על פניו היפות והמזעזעות, כפי שכבר המשורר מריה רילקה כתב: " מֵאֲחוֹרֵי הַיָּפֶה מִסְתַּתֵּר מַשֶּׁהוּ אָיֹם " (עמ' 32).
בעוד שבספריה הקודמים חשתי לעיתים את עולם הדימויים העשיר, השמימי וחושני כל כך, של המשוררת, כעין מחסה לירי - התכסות בנוצות של עוף יפהפה אגדתי הלקוח ממחוזות המיתוס, דווקא בתיאורים שאולי היה מקום להיכנס אליהם, למעמקי התודעה, ולא לברוח- בספרה זה עולם הדימויים העשיר המקורי כל כך, אכן אימננטי ונשזר כה בחן ויופי בתיאור החוויה או האירוע צולל אל המקור החווה את הדברים עכשיו ואימתני: "אַתָּה טוֹעֵן שֶׁאֲנִי בּוֹרַחַת לְדִמּוּיִים, שֶׁעָלַי לְסַפֵּר סִפּוּרִים בְּלִי לִבְרֹחַ./אַל תַּעַצְרִי בְּמָה שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת, הַמְשִׁיכִי אֶל הַלֹּא נוֹדָע./מֵהָאִשָּׁה שֶׁגָּזְזָה לָךְ אֶת הַשֵּׂעָר וְאִיְּמָה עָלַיִךְ בַּלֵּילוֹת/אֶל מֶרְחָב עָצוּם וְרַב." ובהמשך המשוררת פונה אל האהוב ועונה לו: " מַשֶּׁהוּ יַכְרִיחַ אוֹתִי לְהִתְעוֹרֵר אֶל הַמָּוֶת, וַאֲנִי לֹא רוֹצָה. " (עמ'13).
היבט זה מחזירני אל הסוגה הספרותית, שבחוכמה רבה בחרה המשוררת להשתמש בה, היא חליפת המכתבים של "יוליה" (יולי בקיצור) אל אהובה, ועתה בשמה של המשוררת בילדותה ע"י בני משפחתה בהונגריה, שם נולדה כתאומה לאח תאום וחיה שם עד גיל טרום חמש.
________________________
1. "chacona" צורה מוסיקאלית, בעיקר בתקופת הברוק, של ווריאציות על נושא, החוזר על עצמו באופנים מגוונים והתפתחות, כשהנושא עצמו מופיע בתפקיד הבס.
2. אני זוכרת היטב את התלבטויותיה המוקדמות של יהודית, באיזו כותרת לבחור לספרה זה.
הסוגה הספרותית של יומן דרך חליפת מכתבים ליריים, במקרה זה דרך עיניה של האהובה אל אהובה המסתורי, שלעיתים מתחלפת בזהות המשוררת הפונה אל עצמה, לוקחת אותי אל מסורת לירית-ספרותית עתיקה, אשר פסה, לדאבוני, כבר שנים בספרות העברית (מותר לציין, שראשית הסוגה של חליפת מכתבים, המשלבת פרוזה לירית ושירה, כבר הופיעה לפני אלף שנים ביפן, באחד הרומנים הגדולים: "מעשה גנג'י", פרי עטה של אשת החצר מורסקי שיקיבו.).
צורת הפנייה אל האהוב, בשירתה של יהודית אוריה מעלה בתוכה פנים מגוונות של פנייה: הפנייה אל האהוב באופן דומה לדמותו של המשורר החונך, וירגיליוס, המלווה את ידידו המשורר דנטה אלגיירי בתוך מסעו ביער האפל, על מנת להגיע לישועה . או להלן, פנייה דרך ביטול המגדר המיני, כדרך לחוות את עצמך מחוץ לעצמך, בפאן של האחר שבתוכך: "כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלַיִךְ נִבְרָאִים הַגַּלִּים הָאֵלֶּה כְּגַלֵּי הַיָּם הַחַשְׁמַלִּיִּים הָאֵינְסוֹפִיִּים בַּצִּיּוּרִים שֶׁל לֵאוֹנַרְדּוֹ –כִּי יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּרָכִים לָמוּת, וְרַק דֶּרֶךְ אַחַת לִחְיוֹת" אֵינִי יְכוֹלָה לָשִׂים דָּבָר בְּפִי / חוּץ מִן הַמָּן שֶׁלָּךְ/ וכְבָר אֵינֵךְ מַאֲכִילָה / שָׂבַעַתְּ מִמֶּנִּי." (עמ' 8).
או להלן, פנייה ברוח ההגות היהודית-דיאלוגית, כמו זו של המטאור פרנץ רוזנצוויג ובעקבותיו עמנואל לווינס, המפגש עם האהוב/אהובה, "האחר", הינו למעשה מפגש עם הפנים האלהיים ,אינסוף פנים "
אַתָּה שָׁקוּף וְאַתָּה אֱלֹהִי, וְאַתָּה מְשַׁקֵּף אֶת הַקָּצֶה הָאַחֵר הָעִלָּאִי /שֶׁמֵּעֵבֶר לַהִתְעַלְּסוּת. /אַתָּה נְשִׁימָה הַמּוֹבִילָה /לְשִׂיא מִינִי וּלְהִתְפַּשְּׁטוּת גַּשְׁמִיּוּת –/ הָיִינוּ אֱלֹהִיִּים בְּאַחְדוּת לְלֹא גְּבוּלוֹת" (עמ' 30).
בפנים נוספות של זיקה יהודית, אתה אהובי ללא שם, הינך צינור אלהי, או קשת ברית אליו ודרכה אני יכולה להתפלל, לבקש: "הַאִם יֵשׁ /מָקוֹם בַּזְּמַן, לֹא בֶּחָלָל, שָׁם כָּל /הַזְּמַנִּים נִפְגָּשִׁים? "פְּתַח לִי שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר. / אַל תִּתֵּן לַפַּחַד לִבְנוֹת בִּי קִירוֹת. /אַתָּה הַמְּנַתֵּץ / קִירוֹת הַפַּחַד וְהָאַשְׁלָיָה שבי. /אַתָּה הַפּוֹסֵעַ בְּכָל הַמֶּרְחָב / הַגָּדוֹל בְּלִי לִפְחֹד /רַק לִפְעֹם בְּכָל הָאֵינְסוֹף." (עמ' 14)
כמו שירת "קנטה חונדו", המתעוררת בבסיס הגוף, באנרגיית היסוד ועולה דרך התמלאות הגוף בחמצן, האצת השאיפה והנשיפה, כבתהליך של לדת -מחדש ("Rebirthing" ), בעומק הנשימה מתגלה התהום, היינו הציפייה הבלתי נמנעת לאהבת אם, במקרה זה, ציפייה מדמות אם משוגעת ומסרסת: סרוס אם את הבת! מאידך, הערצה גדולה לדמות האב השרמנטי, אומן במתכת הכסף, בעל תעוזה ודמיון אך מיוסר בנפשו; ומשיכה ארוטית עזה סמויה, הבאה לידי ביטוי בהתעוררות נשיות מוקדמת, פתיינית, כמעשה גם של הישרדות. תשוקה למין, והרבה מין, כדי לזכות עוד ועוד באהבה שברחה לה. להשיב לעצמה את העונג המוקדם. לינוק חלב שדיים תפוחים או להלן, לשתות זרע חלבי מהביל, כדי לרפא, לרפא את מה שנחסך. מכאן אוסף ההתנסויות המיניות עם אישה או נער, אשר באות לידי מימוש עם דמויות, הפוכות לחלוטין מדמות האם ההונגריה החיוורת בגופה, הפכפכה וקפריזית בגילויי חיבתה: עם ילד נער בן עשרה, שירכיו שוקולד וראשו תלתלים חומים כהים ומבטם מבט איילה – נער להורים מהגרים מצפון אפריקה . עם דמות ברונטית, ממוצא מזרחי, עטוית ג'אלאביה עמוקת מחשוף, החושפת שדיים חומים-בשלים. מנשים אלו אף למדה להאזין לשירתן של פיירוז ולקולה הבוקע, בת-קול געגועים של אום כולתום: "בְּאֵיזוֹ מִדָּה אֲנִי חָבָה לָךְ, מֵעֵבֶר לְהִתְקַדְּשׁוּתִי לַנָּשִׁיּוּת, אֶת הִתְקַדְּשׁוּתִי לְאָמָּנוּת-הַזֵּן? בְּאֵיזוֹ מִדָּה מָצָאנוּ בַּכְּרִיעָה הַזֹּאת
________________________
3. בספרות העברית החדשה, ראה ספרה של המשוררת לאה גולדברג: "מכתבים מנסיעה מדומה" (1937), ספרו של עמוס עוז : "קופסה שחורה", הוצ' "ע"ע", 1987. ספרו של יצחק בן נר: "פרוטוקול" (1982), דוד גרוסמן: "שתהיי לי הסכין", "הוצ' הקיבוץ המאוחד", (1998). וכמובן ספרו של א.ב. יהושע: "מר מאני" "הוצ' הקיבוץ המאוחד" (1989).
4. יצירתו של דנטה אליגיירי "הקומדיה האלהית -"התופת".
5. בעת תפילת הנעילה של "יום הכיפורים".
6. כמובן בהיפוך לתיאוריה הפרודיאנית, קנאת הילדה באם בגלל סירוס הפין ע"י האב, כשהאם יוצאת נשכרת לעומת הבת.
אֶת הָאֱלֹהוּת שֶׁבָּנוּ. אִשָּׁה יָפָה וְטוֹבָה כָּל-כָּךְ. כָּרַעְנוּ עַל הַשָּׁטִיחַ, וּבְטִגּוּן הַחֲבִיתָה נָתַתְּ לִי אֶת לִבֵּךְ, הַמָּזוֹן הַטָּעִים בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם. לִמַּדְתְּ אוֹתִי לֶאֱכֹל בִּישִׁיבָה מִזְרָחִית עַל הַשָּׁטִיחַ, בִּתְנוּחוֹת אִסּוּף יָפוֹת שֶׁל פָתוּת, לְהַטְבִּילָהּ בְּלֶחֶם הַיְשֵׁר מִן הַמַּחֲבַת". (פרק 23 "האלג'ירית").
באמצעות המין, האורגזמה, מתגלה אף צנרת תת-ההכרה, כדבר המשוררת: "בִּקְצֵה הָאוֹרְגַּזְמָה הָיָה רֶגֶשׁ שֶׁל לֵב שָׁבוּר, וכְּכָל שֶׁזֶּה יוֹתֵר עָמֹק כָּךְ זֶה מְהַדְהֵד אֶת כָּל הַהִיסְטוֹרְיָה." הַמִּין הוּא הַמְּשַׁחְרֵר כִּדְבָרֶיךָ, אֲבָל הוּא מְשַׁחְרֵר בְּדִיּוּק בִּגְלַל שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ מִתְגַּלָּה צַנֶּרֶת הַתַּת-הַכָּרָה לְהַכָּרָתֵנוּ, וְאָנוּ יוֹדְעִים וּמַכִּירִים אֶת כָּל עֲבָרֵנוּ, וּבַהַכָּרָה הַזּוֹ טָמוּן הַשִּׁחְרוּר" (עמ' 32). אֲנִי שׁוֹמַעַת קַנְטֵה חוֹנְדוֹ /עַד הֵיכָן הוּא מַגִּיעַ,/בְּמָה הוּא נוֹגֵעַ?
ובהמשך, "מִין זֶה שָׁמָנִיזְם גָּדוֹל, מַצָּב שֶׁל הֶאָצַת הַנְּשִׁימָה, הֶאָצַת הַשְּׁאִיפָה וְהַנְּשִׁיפָה, הִתְמַלְּאוּת הַגּוּף בְּחַמְצָן-וּבְמַצַּב הַנְּשִׁימָה הָעֲמֻקָּה, כְּשֶׁהָאָדָם שׁוֹאֵף וּמְקַבֵּל אֶת כַּמּוּת הַחַמְצָן הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר הָאֶפְשָׁרִית, הַיְּצוּר הָאֱנוֹשִׁי הוֹלֵךְ לַמְּקוֹמוֹת הֲכִי פְּגוּעִים וּמְתַקֵּן, מְרַפֵּא אוֹתָם. וְזֶה מָה שֶׁקָּרָה לִי. מֵאֲחוֹרֵי הַיָּפֶה מִסְתַּתֵּר מַשֶּׁהוּ אָיֹם, כְּדִבְרֵי רִילְקֶה, וַאֲנִי בַּנְּשִׁימָה נַעְתִּי וְהִפְעַלְתִּי אֶת כָּל טְוַח הַמְּטֻטֶּלֶת הַשְּׁלֵמָה הָעֲצוּמָה עַל כָּל קְטָבֶיהָ: גְּבָהֶיהָ וָעֳמָקֶיהָ, וְאָז – שֹׁמּוּ שָׁמַיִם, בַּתַּחְתִּית וּבְמַקְבִּיל לְפִנּוֹת הָרָקִיעַ הַיַּהֲלוֹמִי שֶׁלָּהּ נִתְגַּלְּתָה תְּהוֹם." ( המשך עמ' 32).
גילוי הנשיות המוקדמת וההתנסויות, מופיעים ביתר שאת גם עם ההגירה מהונגריה לישראל- כששבועיים לאחר מכן, בחג הסוכות , יוליה ואחיה התאום נשלחים למוסד ליתומים "גן יבנה". אירוע זה מובא בפרק "קץ העולם" ,בשפתח של שלושה משפטים בלבד, בעלי תיאור נדיר ועוצמתי, נפלא וכה מדויק: "זִכְרוֹן מַעֲבָר בְּגִיל חָמֵשׁ מֵאֶרֶץ חָרְפִּית מֻשְׁלֶגֶת, מִיַּלְדוּת פְּרָטִית וְאִינְטִימִית, מִזְּמַן מִיתוֹלוֹגִי בְּטֶרֶם הֱיוֹת מֻשַּׂג הַזְּמַן, לִנְחִיתָה בְּאֶרֶץ חַמְסִין וְזֶפֶת, וְכָּאוֹס בִּמְקוֹם שָׂפָה." (עמ' 50). פסוק החובר לשורות , הפותחות את פרק 21 הקודם: "אֲנִי זוֹכֶרֶת כַּמָּה הַנְקֵבִיּוּת הָיְתָה חֲשׁוּבָה לִי כְּיַלְדָּה, אֲנִי חָשָׁה שֶׁהַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי הִתְעוֹרְרָה, חָשָׁה בְּנוֹכְחוּת הָעֶרְוָה, וְשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה עַל הַנַּעֲלַיִם הָאֲדֻמּוֹת הַיָּפוֹת בְּגִיל צָעִיר מְאֹד, לִפְנֵי גִּיל חָמֵשׁ, היתה חֲוָיַת עֶרְוָתָהּ" (עמ' 42).
הרגש וחוויה של נטישת ההורים, אשר מסיבות כלכליות החליטו לשלוח לתקופת מה את יוליה בת החמש עם אחיה התאום, בעל קווצות בלונד השיער והעיניים הכחולות, למוסד יתומים, הוא מזעזע. שני אסופים כמו הנזל וגרטה, אשר אינם דוברים את השפה הפראית הזו: "אז שמעתי את העברית בפעם הראשונה. היא נשמעה לי כנהמת בעלי חיים וכקללה". ודווקא ברגעי אימה אלו הקיצוניים ביותר, כשהאדמה נבקעת לחלוטין, כדי להרגיש בוגרת בעולם ההפוך, מתארע דבר מופלא ומפתיע: "כָּל הַמְּבֻגָּרִים נֶעֶלְמוּ – נֶעֱמַדְתִּי עַל כִּסֵּא וְשַׁרְתִי. ואָז זָרְחָה מִבִּטְנִי שֶׁמֶשׁ צְהֻבָּה, וְהִיא הָיְתָה הַמְּבֻגָּר הַיָּחִיד" (עמ' 51) - שירה בוקעת ויוצאת כתיקון לעולם ההפוך של המבוגרים, כמו אמא ואבא לא אחראיים כלפי ילדיהם ושאי אפשר לסמוך עליהם בכלל...! שירתה של ילדה-משוררת מוסיקאלית נטושה, המתעוררת מתוך החידלון הזה, ומכריזה בקול צלילי שפה הרמונית יותר, אינטימית ובעלת רצף, ללא הברות ותנועות קשות להיגוי. בת-קול הנישאת , ולו לכמה רגעים, מעל פני קיום בתוך עולם מתעתע שכזה -
זה מחזיר אותי לאירוע נוסף, אשר ריגש אותי במיוחד במהלך קריאתי. הוא התרחש ב "מלחמת ששת הימים", כשיוליה ואחיה התאום היו בני שתים עשרה: בעת שאביהם הלוחם זחל על גחונו עם סכין בין שיניו בקרב נגד הירדנים, ואחיה הנהיג חבורת נערים במבצע לילי לפילוח תפוחי אדמה משדה של
____________________________
7. ראה את הקשר בין חג הסוכות, אשר אחד מסממניו, היא הישיבה והשינה בסוכה, בת-חלוף, משכן לא קבוע וזמני.
חקלאי מכפר אז"ר. כאשר נקראה הדודה לפדותו מן המעצר, שאל אותו השוטר מה הביא אותו לגנוב, והאח הסביר בתום לב: " שֶׁהָיָה מֻכְרָח לַעֲשׂוֹת זֹאת כַּהֲכָנוֹת לוֹגִיסְטִיּוֹת לַמִּלְחָמָה, שֶׁמָּא תֶּאֱרַךְ, וְתִגָּמֵר לַמִּשְׁפָּחוֹת הָאַסְפָּקָה, וַהֲרֵי בְּהֶעְדֵּר אָבוֹת מֻטֶּלֶת הַדְּאָגָה עַל שֶׁכֶם הַבָּנִים." (עמ' 70).
הנה אני שבה שוב אל זימרת ה"קנטה חונדו", הצוענית - השירה הגרונית המחוספסת, מסולסלת , אשר דומה בצליליה לא פעם לפיוט יהודי-ספרדי, ושאלתה של יוליה: "עד היכן הוא מגיע,/ במה הוא נוגע?" חוזרת אלי כהד; כהד לעולם הדימויים בליריקה, הנוכחים כאן, כהרמוניה, אקורדים של אשכולות צליל, חלקם מתוך חווית האזנה ליצירותיהם של מלחינים, כמו ברהמס או שופן, לעומת פרקי שירה בפרוזה הלינאריים יותר בתוכנם. שירה ופרוזה אשר מכנסות בתוכן וממזגות בכישרון גדול מוטיבים של רבדי מסורות שיריות, הזורמים כפכפוך מעיין צלול, שצליליו מהדהדים אלי בהדם הירוק , לוקחים אותי, לא בכדי גם אל עולמו השירי ומחזאי של פדריקו גרסיה לורקה, אל אחת הרומנסות האהובות עלי, ה"רומנסה הסהרורית""Verde carne,/con ojos de fria plata./ Verde que te quiero verde "8 -אותו הבהק ירוק, אשר הוא צבעו של הטבע, ראשית הצמיחה , אך בדומה לעולמו השירי של לורקה הוא גם גון המוות. בעולמה של יוליה /יהודית הוא ביטוי עז ועמוק לטלטול הפנימי התמידי, שבין אימת המוות לחיבוק החיים במלואם. טלטול קדום שבין תנטוס וארוס, הבא לידי ביטוי במשפט הנשנה בשירתה: "כִּי יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּרָכִים לָמוּת, וְרַק דֶּרֶךְ אַחַת לִחְיוֹת"
אהבתה של יהודית לאהוב, למוסיקה, לעולם היא ירוקה/יקרה, כמו גם חרדתה, כמו גם הריק והוא נוכח ונושם מראשית שירתה ועד סופה: " וְאוֹר הַמַּשְׁמָעוּת הוֹדֵף לָאֲוִיר מַקְהֵלַת צִפּוֹרִים יְרֻקּוֹת, הַהוֹפְכוֹת לְאוֹתִיּוֹת מַמְרִיאוֹת. הַכְּתִיבָה כְּהַשָּׂגַת הַהִתְבַּהֲרוּת:" אֲנִי יְרֻקָּה וְנִפְתֶּלֶת אֶל שׁוֹקֶיךָ כְּאֶל גֶּזַע עֵץ עֲנָק / מַשֶּׁהוּ יַכְרִיחַ אוֹתִי לְהִתְעוֹרֵר אֶל הַמָּוֶת, וַאֲנִי לֹא רוֹצָה.", "כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר אִתִּי אֲנִי שׁוֹמַעַת מוּזִיקָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹמְפּוֹזִיצְיוֹת יְרֻקּוֹת בָּרֹאשׁ / לִשְׁמֹעַ כְּשֶׁהַדְּבָרִים עוֹלִים מִן הָאַיִן " (עמ' 18). " עַכְשָׁו הִיא מְבִינָה שֶׁהַיָּרֹק שֶׁל רָמַת גַּן הִוָּה חֲזָרָה עַל הַיָּרֹק שֶׁל בֵּיתָהּ הָרִאשׁוֹן, בֵּית יַלְדוּתָהּ עַד גִּיל חָמֵשׁ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת, אֵירוֹפִּית." ותיאור האם, "עֵינֶיהָ הַיְּרֻקּוֹת, עֵינֵי אִזְמַרְגָּד, עֵינֵי מַלְכָּה, וְאַף הַנֶּשֶׁר. עוֹמֶדֶת בְּאֶמְצַע הַגַּן עִם הַבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה שֶׁלָּהּ, מַחֲזִיקָה מַעְדֵּר בַּיָּד. רָמַת גַּן הָיְתָה רַק חֲזָרָה הַמְּהַדְהֶדֶת אֶת הַיָּרֹק שֶׁל הַבַּיִת הַהוּא הָרִאשׁוֹן, הַטְּרוֹם-לֵדָתִי שֶׁאַחַר כָּךְ הוֹלִידוּ אוֹתָנוּ לְתוֹכוֹ. זֹאת הָיְתָה הוֹלָדָה בַּיָּפֶה, וַאֲנַחְנוּ נוֹלַדְנוּ מֵעָצְמַת תְּשׁוּקָתּוֹ" (עמ' 55).
לסיכום כתיבתי העיונית, במהלכה ניסיתי לגעת בכמה היבטים, אולי לעיתים חושפניים, אך תמיד בקונטקסט עם הצורה והתוכן השירי, אמנם בזווית ראייה אישית שלי , אך גם קולקטיבית – כל יוצר רציני ומסור למלאכת השירה, יודע שלכתוב שירה, מעורר "חיל ורעדה", כי זה כמו "לִרְאוֹת מִבַּעַד לַמִּסְפָּרִים מָתֵמָטִיקָה שֶׁעֲדַיִן לֹא קַיֶּמֶת." (ציטוט מאת אלמוני).
כדבר המשוררת אוריה, שירה היא כמו: "לִכְתֹב בַּכָּאוֹס הַצָּלוּל הַזּוֹהֵר". וזו גם אחריות גדולה, כי זו צלילה למקום הכאוטי, הפגיע, האינטימי ביותר ולהופכה , תוך כדי תהליך ההתבוננות המרפאת, לדיבור נבואי, למגילת דבש מקודשת שיש לאוכלה. "הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת /הַשָּׁוֶה רַק לְעַצְמוֹ /שֶׁתֶּכֶף יִתְאַיֵּד." היינו, כמו בהבלחה רגעית, חולפת ביעף, בעומק והתעלות במדיטציה, שאז ניתן לשמוע אור בצלילים.
________________________________
8. "גֵּוָהּ יָרֹק, שֵׂעָר יָרֹק לָהּ, צִנַּת הַכֶּסֶף בְּעֵינֶיהָ, יָקַרְתָּ-לִי יָרֹק יָקַרְתָּ.", בתרגום מספרדית, רפאל אליעז, מתוך ", "רומנסרו צועני"- "רומנסה סהרורית", "ספרית הפועלים".
דמות האם המסרסת, המרסקת, שהאח התאום אומר לילדי השכונה, בלא כחל ושרק, שאימא שלו משוגעת, ויוליה חולמת שהיא למעשה בת מאומצת, לעומתה, אחיה מדמיין שהמורה אופירה היא האימא שלו; קללתה האיומה: "אני אעשה מכם מרק גרונות" אולי יוצאת מגרונה, יורקת את אימת -המוות שלה עצמה מזמן מלחמת העולם השנייה. את קללת עשרות אלפי הז'נדרמים, פקידי ממשל מלשינים וסאדיסטיים, עוזריהם הנאמנים ככלבים של אדולף אייכמן, יימח שמו, אשר גרשו את יהודי הונגריה ורומניה ואת רובם שלחו למחנות עבודה-השמדה, בעיקר לאושוויץ. האם נשלחה מטעם הקהילה היהודית, בשליחות מסוכנת, עם מסרים חבויים בכיכרות לחם. היא נשלחה אף כדי ללמד את ילדי פליטי הונגריה, ביניהם אביהם לעתיד לבוא של שני התאומים. כך פגשה את בעלה. האם המשובשת בנפשה, כעת גם בזיכרונה, עדיין שרה, שרה יפה כל-כך, והיא העבירה בירושה את עומק השירה לבתה יוליה, יחדיו עם אימת המוות של השואה: פרק 26: פַּעַם רָצִיתִי לִהְיוֹת זַמֶּרֶת, אֲבָל עַכְשָׁו אֲנִי בֶּאֱמֶת שָׁרָה: "עֶצֶם הַיְּשִׁיבָה לְיַד אִמִּי מְפִיקָה מִמֶּנִּי אֶת הַהוּנְגָּרִית הַפִּלְאִית שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת. אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת עַצְמִי פּוֹנָה אֵלֶיהָ בַּמִּבְטָא הַמּוּזִיקָלִי הֲכִי מְשֻׁבָּח שֶׁאֵי פַּעַם שָׁמַעְתִּי אֶת עַצְמִי מְדַבֶּרֶת בְּשׁוּם שָׂפָה. בַּקּוֹל הָרָם הַמִּתְנַגֵּן, צָּלוּל ורַעֲנָן כְּמַפְּלֵי נָהָר מֻשְׁלָגִים, נְמַסִּים כְּפַעֲמוֹנֵי קֶרַח. צְלִילִים הָאוֹצְרִים בְּהִתְנַגְּנָם הִצְטַלְצְלוּת פַּעֲמוֹנֵי מִזְחֲלוֹת הַשֶּׁלֶג, בִּדְהִירַת הָאֶקְסְטָזָה שֶׁל יַלְדוּתִי הִיא מַפְעִימָה אוֹתִי עַכְשָׁו כִּבְהִזָּכְרִי בָּהּ... בְּכַמָּה אַהֲבַת-אֵם אֶלִינוֹרָה מְלַמֶּדֶת אֶת אִמָּא לְחַרְבֵּן בַּחִתּוּל בְּלִי בּוּשָׁה. כֵּן, גַּם דְּיוֹקָנָהּ שֶׁל אִמִּי כְּאִשָּׁה מְאֹהֶבֶת עוֹלֶה מִיַּרְכְּתֵי הָאֲדָמָה." (עמ' 54)
נצחון קללת האם, המופיע בדף הראשון של הספר, נהפך על פיו בסוף הספר, מאימת –מוות לנהרה. איך? -דרך כוחה המקיף של אנרגיית האהבה: "אָמַרְתִּי לְךָ אֶת זֶה בְּשֶׁקֶט, בֵּינִי לְבֵינִי/ אָמַרְתִּי לְךָ, כֻּלָּם מֵתִים וַאֲנִי זְקוּקָה לְךָ, כִּי אֵין מוֹצָא מִן הַמָּוֶת אֶלָּא הָאַהֲבָה. ..."וְהַכֹּל שָׁכַחְתִּי./ כָּל מָה שֶׁכָּתַבְתִּי עַכְשָׁו בַּחֲלוֹם. כָּל אֶבְרֵי הַמִּשְׁוָאָה שֶׁעָמְדוּ זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְשׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם,/ הַכֹּל נִשְׁכַּח." (סוף).
דורין מרגלית הינה מוזיקאית סופרת וציירת. מרגלית .סיימה תואר "מוסמך", בהצטיינות בספרות משווה ומוזיקולוגיה, אונ' "בר-אילן", בה שמשה כמה שנים גם כעוזרת הוראה. פרלודים בפרוזה-שירה ,פרי עטה, פורסמו בתרגום בכתבי ספרות בצרפת ובלגיה וקובצו לידי ספר בהוצ' "גוונים", תחת הכותרת: "סנפלינג על כחול הזקן'. מסות על ספרות והגות יהודית, פרי עטה, מופיעים במגוון כתבי- העת לספרות ושירה. מרגלית הופיעה בתכניות רדיו על שירה והלחנה, בעקבות שני תקליטורים', פרי לחניה, שיצאו בחסות אקו"ם ו"קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, ת"א". עד לפני כשנה, ערכה והגישה תכנית בת שעתיים, במשך ארבע שנים, תחת הכותרת, שירת המוזות ומה שביניהן, ב"הרדיו החברתי הראשון" ,בהן אירחה את מיטב היוצרים בארץ במכלול האמנויות. המשוררת יהודית אוריה התארחה אצלה, במאי 2018
הזנת תוכן: 06.04.24
