מאת: רויטל איתן
אני חושבת על "הגוף האחר" בתמונע. כשפניה מופנות ישירות אל הקהל עומדת נטלי צוקרמן, אוחזת בידיים מורמות שלט ועליו המילה "נכה". עדות עצמית. אין כחל ואין סרק. היא פושטת שמלתה ומנסה ללבוש מול עינינו מכנסי טרנינג שחורים. מנסה. ושוב. ועוד פעם. הקהל מהופנט. מובס ודומם הוא מביט בעליונותם של כוחות הגרביטציה.
בריכוז עליון מנסה צוקרמן לשמור על שיווי המשקל. מרימה רגל אחת באוויר, ורגלה התומכת רועדת ללא שליטה. נשימות כבדות נשמעות. השקט בקהל מסמיך. עוד ניסיון. הרגל מתרוממת לאט. עוד מעט קט וכף הרגל תגלוש ותצליח לפלח את הדרך בבד, ותבצבץ בניצחון בצד השני הפעור, כה קרוב ומבטיח. האגן מתנועע בצורה לא טבעית, אגלי זיעה צוקרמניים ניגרים במרחק שלושה מטרים ממושבי הצופים. אנחה חזקה. הרגל נוחתת בחבטה כבדה על רצפת הבמה מחוץ למכנסיים. עוד הדרך רב. הצופים מתענים עם הלובשת - מצטמקים במבוכה ובכאב בספסליהם, מתנשפים עמה, מתרטבים איתה בבית השחי, נחים לרגע על זרי הדפנה כשהרגל הסרבנית מוצאת סוף סוף לאחר דקות ארוכות את דרכה לשלוות המכנסיים החמימה.
מופע? פריק-שואו? דמות? שחקנית? פרפורמרית? מישהו פה בוחן את גבולות המדיום, מנפץ את סבלנותו של הקהל. "בפוסט מודרניזם אין אמת אחת... הכל קביל. ..צירופים אמנותיים בלתי שגרתיים... נשברות אמיתות מוחלטות והרסיסים נבנים למשהו חדש... דקונסטרוקציה... מות המחזאי... תחיית הפרפורמר המכניס את אישיותו לתוך האירוע... הטלת ספק... ערעור והרהור... פירוק חלקי או מוחלט של השמרני... ביטול חלוקה קטגורית נמוך וגבוה, אופטימי ופסימי... הנכחת הכל וכולם זה לצד זה" (גורביץ, מאור).
המופע "הגוף האחר" של נטלי צוקרמן (יוצרת ומבצעת) ועתליה ברנזבורג (יוצרת ובמאית) נבנה משלושה חלקים שנוצרו בנפרד וחוברו להם יחדיו. הניתוח לא צלח במלואו והחלקים אינם שווים באיכותם. בחלק הראשון התאונה שחוותה צוקרמן בנעוריה, ניצחונה המרשים מול התחזיות הרפואיות השחורות והנכות והמגבלות שנותרו. כיצד האדם הנכה תופס את עצמו? איך החברה סביב מתייחסת אליו? שאלות אלה מטופלות בדרך דידקטית ומפורקת שאינה מצליחה לבנות דבר חדש באמת מן החלקים המפוררים וזאת למרות רגעים עוצמתיים כמו המכנסיים לעיל.
החלק השני מושתת על השורה "אני מכיר איש שעשה לעצמו אישה אידיאלית מתשוקותיו" (מתוך שירו של יהודה עמיחי "לשון אהבה ותה על שקדים קלויים"). בחלק זה, בעזרת גיר, קיר ושיר, צוקרמן יוצרת מפת דרכים מסועפת ומפותלת של כל מאהביה הזמניים. היא מתרוצצת על הבמה בגרירת רגלה הסוררת, נשכבת, קמה, מציירת, מוחקת וכותבת על הקיר, אוספת שברי גירים וממלאה אט אט את רצפת האולם השחורה ברשת קורי עכביש אנושיים שהטביעו אותה במערכות יחסים ציניות, מוליכות שולל, ורק לרגעים מבטיחות. ליד כל גבר נרשמות מילים מאפיינות, דוקרות אך מביאות משב רוח רענן של הומור שנדרש בדחיפות.
החלק השלישי ממריא למחוזות חדשים ומפתיעים. מתנדב מהקהל הופך לבן זוגה הזמני של צוקרמן הכמהה למגע, לחסד, לניחומים קטנים. לפנטזיה הרומנטית אורבת מלכודת הקלישאה - ספה אדומה, תותים, רקע של שקיעה. כל כך מתקתק. אך במקום בחילה מטפסת צביטה עזה במורד הגרון ודמעה חמה מתגלגלת בחושך. נדרשים מהיוצרות אומץ וכנות בלתי רגילים כדי לחשוף רגשות טריוויאליים כל כך, "לא אמנותיים" בעליל. סתם רצון אמיתי לאהבה, לרוך.
שלושה דברים שימחוני ועינגוני: האחד - לצפות במופע מרגש, אחר, מחפש דרך, בועט וחתרני, שאמנם עוד לא מבושל עד תום אך בהחלט טעים ומבשר טוב. השני - לראות תלמידות משכבר ממשיכות לצמוח ולחפש את קולן האותנטי כיוצרות עצמאיות. השלישי - אולם מלא בתלמידי תיכון ממגמות תיאטרון שואלי שאלות וחפצי דעת, החווים תיאטרון שאינו שמרני-רפרטוארי. האם יש לציון גואל?
חזרה לדף הראשי "התיאטרון של רויטל איתן"
