מאת רויטל איתן

אני חושבת על "מגנצה", הצגתו של יוסי יזרעאלי בתמונע. בפרסומים להצגה הקהל מוזמן באופן אישי לחוות "תיאטרון מטלטל, מאתגר, מטריד ובעיקר פורץ דרך חדשה". בכניסה לאולם ממתין דף מידע צנוע ויתום קמעה, ובו כתובה רק עלילת המחזה בתמצות רב. דבר לא מעיד על העומק, הרבגוניות והמורכבות שיקרמו עור וגידים בפני הקהל בעוד רגע.

במלאכת מחשבת מרובדת ורב שכבתית ועם זאת ביד עדינה יזרעאלי רוקם במחזהו עולם עשיר המשלב בין יסודות היסטוריים, יהודיים ותיאולוגיים לבין סיפור משפחתי-בלשי גדוש מתח. העיר מגנצה-מיינץ בגרמניה, שבה חיו יהודים החל במאה העשירית, משמשת רקע ותשתית דרמטית מבעבעת שממנה צומחת ומתהווה עלילת המחזה המתרחשת בפועל בישראל 2014. יהודי מגנצה גורשו במהלך מאות בשנים מן העיר, שבו והתיישבו בה, גורשו ונרדפו בשנית - אך בה בשעה העמידו דורות של רבנים, מפרשי תלמוד וחכמי ישראל שכתבו ויצרו בעיר והקימו בתי כנסת ובתי ספר ללימודי דת. בין הדמויות המרתקות: גדול מפרשי התלמוד בכל הדורות רש"י, הרב גרשום מאור הגולה, רבי שמעון הגדול ונוספים.

יזרעאלי טומן בתוך ההתרחשות העכשווית שמות, מנהגים ודמויות מהעבר הרחוק. הוא שוזר לתוך המחזה מיתוסים, אגדות ועובדות ממשיות במסווה, בתחפושת או בכניסה חמקנית בדלת האחורית. והכל חכם ומתוחכם. לדוגמה: צאצאיו הירושלמיים דהיום של רבי קָלוֹנִימוּס, שהיה בזמנו דמות מרכזית בחיי הדת במגנצה, הם הדמויות המרכזיות במחזה הנוכחי. או תרמית של כריכת ספר מהודרת אך ריקה מתוכן מתכתבת, בין היתר, עם ממציא הדפוס יוהן גוטנברג שנולד וחי במגנצה. או דבר אילוצם של יהודי מגנצה להתנצר בלחץ הארכיבישופים המקומיים מתגלגל לתוך דמותו של האח המאומץ שהתגייר כדי לכפר על פשעי הכנסייה. הגיבור - משורר, משוגע, מאוהב באותיות, חולה זיכרון חשוך מרפא - מאמין שלעברית יש תת הכרה ונושא על גבו שם רב משמעי, ינון, שפירושו ימשול, יגדל, ייזכר, יתקיים, וחז"ל רואים בדמותו את המשיח. או סיפור על רבי אמנון ממגנצה שסירב להמיר דתו, עונה עינויים קשים ועל ערש דווי הובל לבית הכנסת, שם נשא דרשה שנפתחה במילים "ונתנה תוקף קדושת היום". בה בעצם קידש ותיקף את קדושתו של הקב"ה. יזרעאלי שזר פסוקים מתפילת "נתנה תוקף" הנאמרת ביום הכיפורים בתוך הטקסט: "אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר... משול כחרס הנשבר... כצל עובר וכענן כלה".

כוחו של המחזה הוא שלמרות ועל אף היותו בעל רוחב יריעה אינסופי ומלא ברפרורים, אזכורים, אלוזיות, אסוציאציות וקונוטציות תרבותיות-היסטוריות - הוא מצליח ליצור עולם דרמטי טעון, רווי יצרים, האוצר בחובו מאבקי כוח, תחרות על הבכורה, שיגעון וטירוף, ילד חולה וקללה, זמן שאול ההולך ואוזל, ליל אזכרה, תרמית שמסתבכת - והכל בתוך פעולות דרמטיות אינטנסיביות וקונפליקטים ומצבים אנושיים מטלטלים המאפשרים הזדהות לקהל בן ימינו. העושר יוצר מחזה מרתק, המותיר את הקהל במתח, בהתרגשות ובהקשבה דרוכה כל העת.

מחזה שכזה דורש ביצוע משחקי לעילא ובימוי מלוטש. ואכן חמשת השחקנים - אברום הורוביץ בתפקיד האח המאומץ, אודליה סגל-מיכאל כאשתו, אייל נחמיאס כעורך הדין, רוני בליץ כרופא, ויזרעאלי עצמו בתור הגיבור ינון - מפגינים משחק מדויק, נקי מאוד, חשוף מכל מאניירה או קישוט. חמש הדמויות יוצרות מערכת יחסים מפותלת בעלת התנגשויות, אינטרסים ורגשות עזים, קשרי משפחה-עבודה-עסקים, עבר והווה, מסורת ושמרנות, חומרנות וחמדנות. הבמה והבימוי מינימליסטיים במכוון ומעצימים את חשיבות האור (איריס מועלם) והמוסיקה (תומר יזרעאלי) המעמיקים ותורמים. הבימוי בנוי ממקצב ומתנועה בחלל המתוזמרים היטב ככוריאוגרפיה מהוקצעת שבה כל כניסה ומפגש בין הדמויות מתוכנן ומטופל כדי למצות את מלוא התשואה.

מורי ורבי יזרעאלי - ממנו למדתי את רוב רובם של הדברים שאני יודעת ומאמינה בהם בתיאטרון - מסיים את מודעת הפרסום להצגה במילים הללו: "נקטו עמדה ערכית וקחו חלק ביצירת הקהל החדש."
"מגנצה" זורקת לנו כפפה. הבה נרים אותה!

הזנת תוכן: 1.3.2014

לדף הראשי של "התיאטרון של רויטל איתן"