על "כמעט בית" מאת רחלי אברהם־איתן
הוצאת שבילי־אור ועמדה
מיכל דורון

ספר השירים החדש "כמעט בית" מאת המשוררת רחלי אברהם־איתן מרגש מאוד. השירים הגותיים, יפים מאוד ומשקפים עולם רגשי עמוק ומורכב. לספר שבעה מדורים: שערי בית, שערי בתים חרוכים, חבלי אישה, חבלי ארץ, שערי שמיים, שערי שיר ואפילוג.
ה"בית" בשירי "כמעט בית" של אברהם־איתן מופיע במגוון רב של היבטים במישור האישי, הפיסי, הנפשי, הרגשי, הלאומי, הביטחוני והאוניברסלי.
הבית נושא בחובו משמעויות רבות בחייו של כל אדם, נושא מטען של זיכרונות, חוויות ושאיפות. בראש ובראשונה הבית הוא מקור תחושת הביטחון, השייכות, ההגנה, האהבה, משפחתיות, יציבות, קרקע בסיסית – צרכים בסיסיים בחייו של כל אדם. הבית כבית־הנפש מכיל את חלקי האישיות על כל רבדיה.
המשוררת היטיבה לתאר את מושג הבית כמהות בשיריה כבר בשם הספר "כמעט בית".

השם מעורר סקרנות עוד טרם הקריאה בשירים: האם הכוונה לזוגיות?

למשפחה? למקום אליו הגיעה? לתחושת הביטחון באופן כללי, למצב המנטלי־הרגשי? האם מצאה סוף־סוף מרגוע לאחר משא־חיים, מסע־חיים ונדודים?
האם האדם באשר הוא מוצא בכלל מרגוע בביתו?
כל השאלות הללו נדונות בשירי הספר, כגון בשירים: "על קצה המצוק", "חרכי התריס", "סוף סוף אולי בית", "תלויה על אהבה או אהבה תלויה", "כמעט בית", "בית", "אולי בית", "פסק־עוול, "עץ זית, בית ואישה בסבך הזמן" ובשירים רבים אחרים.

השירים הדנים במהות מושג הבית, שהתערער עבור כולנו מאז השבעה באוקטובר, מקבלים ביטוי מרגש בשיריה העוצמתיים והמטלטלים.
תיאור הבית במהלך הזוועות שהתרחשו במדינתנו, הן ברובד האישי והן ברובד הלאומי, מעורר טלטלה קשה עוד יותר ומעביר מסר מצמרר, כך למשל בשירים: "כמעט בית", "אולי בית", "כאן היה בית", "בין האור ובין החושך" (המוקדש להדס קלדרון אמם של הילדים שנחטפו ושבו מן המנהרות. בעלה עדיין חטוף בעזה), "גמר חתימה שחורה", "לצידי הדרך קוצים", "לא פסחו על טוטפות בתים", "מסיבת הטבע", "ציר לחץ טרום־לידה" ובשירים רבים אחרים.
הספר נפתח במדור "שערי בית" ומוביל את הקורא אל שערי הבית תרתי משמע במתח מסוים ובדריכות.
השיר הפותח את הספר "על קצה המצוק" הוא שיר טעון מאוד, בפרט אחרי הקורונה. המטען הרגשי והמטען הקולקטיבי מהולים זה בזה.
המשוררת מיטיבה לתאר את הימים הקשים את הכמיהה למגע החברתי ויחד עם זאת את תחושת האמביוולנטיות, כי ב"לבד" יש גם טוב: מַה נָעִים שֶׁבֶת אָחִים – לְבַד, בָּרֶשֶׁת; / לְבָרֵךְ, לְאַחֵל – חֲלִילָה לְרַכֵל / אֶצְבַּע עַל הַכַּוֶּנֶת / לְהָסִיר פּוֹסְט מַלְבִּין פְּנֵי חָבֵר..."
הבדידות לצד האינטראקציה החברתית הדיגיטלית מופיעה בשיר בצורה צינית המעידה על המצב הכללי של כולנו בימים אלו.
בשיר "סוף סוף אולי בית" חושפת המשוררת קשיים ומכשולים בחייה ובה בעת את דרכי התמודדותה:
טִפַּסְתִּי בֵּין שׁוּרוֹת וְשִׁירִים
מַרְכִּיבָה פָּזֶל חַיַּי מֵרְסִיסִים

אֵילוּ שֶׁנִּפְּצוּ חַיַּי – מַסֵּכַת־אֶגוֹ נִפְּצָה לָהֶם פָּנִים.
"עִם פְּתַלְתֹּל תִּתְפַּתַּל", שׁוֹרֵר דָּוִד
אֲנִי בְּדֶרֶךְ הַתָּמִים ---
בִּרְכַּת לְבַד מְלַוָּה אִתּוּת צוֹפְרֵי־אָזְנַי
לְכַנֵּס חֲלָקַי
אֶל הָאַחֲרִית

סוֹף־סוֹף
אוּלַי
בַּיִת
"סוף סוף אולי בית", לאחר הקשיים ודרכה הפתלתלה מצאה המשוררת אולי בית. אולי, "לימודי רוח לחבוש פצעי נפש".

רחלי אברהם־איתן מגיעה לרבדים עמוקים ביותר בשירתה, מספרת את חייה באומץ רב במודעות רבה ומגיעה לתובנות עמוקות. אותן היא כותבת בצורה פואטית הסוחפת את הקורא.
בשיר "משא ילדות" היא חושפת קושי נוסף מימי הילדות:
מַשָּׂא יַלְדוּת רוֹפֵף עַמּוּד שִׁדְרָתִי.
חֻלְיוֹתַי הִתְיַשְּׁרוּ אַט־אַט
בַּעֲמַל גּוּף וְרוּחַ סִיזִיפִי,
לִמְחוֹת זֵכֶר כִּנּוּי "עֲמָלֵק"
בַּעֲווֹן הַגֹּבַה -
עָקַף נְמִיכוּת הַמַּלְכָּה הַבְּגִירָה.
כִּפַּרְתִּי בְּרִצּוּי סִיזִיפִי לְשַׁרְתָהּ.
מְאֻחָר לָמַדְתִּי כִּי אֲנִי הַבַּרְבּוּר
הַנָּכוֹן לְגָבְהוֹ, וְכָל הַיֶּתֶר –
בַּרְוָזִים שֶׁגִּעְגְּעוּ: "עֲמָלֵק"! "עֲמָלֵק"!
"עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן"!
אַךְ הַחוֹתָם נִצְרָב בַּבָּשָׂר
מְדַמֵּם בַּזִּכָּרוֹן.

את כאב העלבון למרות היותה הברבור, אברהם־איתן אינה שוכחת ומודעת לכך כי עלבונות בילדותינו הן חוויות המלוות אותנו כל חיינו אך יכולות להיות גם נקודת מפנה: " חוליותיי התיישרו אט־אט בעמל גוף ורוח סיזיפי"
בשיר "כמעט בית", שהולחן על־ידי המוסיקאי רמי שולר ומבצעת אותו הזמרת נועה ענווה, קיים תעתוע. השיר פותח כשיר אהבה – "זמננו לבלב"- נראה שהמשוררת הגיעה לכאורה לבית שחפצה בו במובן הנפשי בעיקר, אך הבית השני הופך את הקערה על פיה:
בִּלְעָדֶיךָ
צְלָלִים פָּגוּ מִן הַקִּירוֹת
דֶּלֶת נִטְרֶקֶת
שׁוֹקֶטֶת עַכְשָׁו
סוֹף־סוֹף בַּיִת

כִּמְעַט

מְחַבֵּל עַל הַסַּף

המושג בית על כל מהויותיו: המשפחתי, האישי, הזוגי הנפשי הלאומי, מרחיב את הדיון במהות הבית מאז השבעה באוקטובר; בית אישי ולאומי נשזרים זה בזה ביתר שאת, בפרט במדור "בתים חרוכים", הכולל גם בתים חרוכים מתקופות שונות (כגון השואה) ומאזורים גיאוגרפיים מחוץ לגבולות המדינה - המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. המעורבות האישית נעוצה במוצאם של כלתהּ (הנשואה לבנהּ) ושל חתנהּ (הנשוי לבתהּ) שעלו ארצה עם כל בני המשפחה מאוקראינה ומליטא.
בשיר "אולי בית": "שֶׁקֶט מְדֻמֶּה שָׁב לִמְעוֹנִי / שִׁכְבַת מָגֵן מִפְּנֵי טֵרוּף חוּצוֹת" // "פְּלִישַׁת חֲרָדָה מְפֻכַּחַת בְּצֶבַע אָדֹם / מְעַרְעֶרֶת אֶת הַיּוֹם הַבָּא".
המהות של הבית מתערערת, לא בטוחה. המשוררת מתארת חרדה לאומית עקב מאורעות השבעה באוקטובר, אין מקום בטוח. היא מיטיבה להרהר ולתאר את משמעות הבית, כך למשל בשיר "פסק־עוול": "עָבַרְתִּי לְבַיִת קָטָן / בְּבֵית דִּירוֹת יָשָׁן / אֲנִי גַּנָּן מְגַדֵּל פְּרָחִים / בְּמֵי דָּמִי הַנִּגָּרִים / מִבְּשָׂרִי הַנִּדְקָר."

בשיר "כאן היה בית" מתארת המשוררת את אירועי הזוועה בצורה מקפיאה: "...וְעֵינַיִם יוֹרְקוֹת אֵשׁ / מְכַלּוֹת בַּיִת עַל יוֹשְׁבָיו // ...פְּלִישַׁת חֲרָדָה מְפֻכַּחַת / בְּצֶבַע אָדֹם / מְעַרְעֶרֶת אֶת הַיּוֹם הַבָּא".
בשיר "לא פסחו על טוטפות בתים" תוהה המשוררת על מהות החורבן הנורא בהקשר לתקופת הקורונה בהקשר מיסטי. איזה שיעור היה עלינו ללמוד ולא נלמד: נָגִיף רִקֵּד בֵּין הַקְּטָבִים / בִּצְעַדֵי דַּעֲסָא־קְרָקוֹבְיָאק / שִׁכְפֵּל עַצְמוֹ / אוּלַי נִסָּה לוֹמַר דְּבַר־אֱלֹהִים / עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ פָּסַח עַל טֹטָפוֹת־בָּתִּים. / הַמְּחַבְּלִים לֹא פָּסְחוּ / עָבְרוּ בַּיִת־בַּיִת לִטְבֹּחַ יְהוּדִים.

השיר "בתים חרוכים" מוקדש לקרוביה של המשוררת ילידי ליטא וְוִינִיצָה שבאוקראינה: "בָּתִּים עַל כִּתְפַי זִכְרוֹנוֹת / נִשְׁמָטִים / נִּתְלָשִׁים כְּדַפֵּי יוֹמָן // ...// בְּכִי פָּעוֹטוֹת קוֹרֵעַ עֲנָנִים / וְהַשָּׁמַיִם רֵיקִים. / אֱלֹהִים מַסְתִּיר פָּנָיו, מַחְרִישׁ / יוֹלְדוֹת כּוֹרְעוֹת בְּבֵית חוֹלִים / מֻפְגָּז לְלֹא רַחֵם / חַיַּת אָדָם יְלוּד רֶחֶם / אֵין גְּבוּל לְיָדָיו, זוֹרְעוֹת הֶרֶס / אֵין חִסּוּן לִנְגִיף הַהִבְּרִיס --- "

השער הסוגר את הספר הוא ארס־פואטי: "שערי שיר"
בשיר "ביד־הלשון": "מוות וחיים באזן המפענחת את הצפון בחלוקי נחל". שיר פילוסופי הדן בדרך בה אנו רואים את דרכי סדר היקום וברובד הארס־פואטי באינטראקציה בין יוצר ומבקר:

ביד־הלשון

"בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד, א')

מָוֶת וְחַיִּים בָּאֹזֶן הַמְּפַעְנַחַת
אֶת הַצָּפוּן בַּחֲלוּקֵי־נַחַל
לוֹבֶשֶׁת נָהָר
מְחַלְחֵל לַהֲוָיַת־אָדָם
וִיצִירָתוֹ
מְבַקֵּר זוֹאֵב מְשׁוֹרֵר
בְּיַעַר־מִלִּים דּוֹקְרָנִי
קְדוֹרָנִי
שְׁבִילוֹ אוֹבֵד.
לוּ בֶּאֱלֹהִים יָשִׂים כֵּסֶל
כְּעַל מִשְׁעֶנֶת־אֶבֶן
עַל גְּדוֹת חַיִּים וּמָוֶת.
לָשׁוֹן רוֹתַחַת
צוֹנֶנֶת עַל הַמַּצֶּבֶת

השיר "חמלה" חזק ביותר. זה שיר המבטא מחאה חברתית וביקורת נוקבת, כמו גם חשבון נפש אישי: "בהיררכית רחמי האל ילדי הגן בתחתית במקום בו הופקרתי לשוטט במנוסה מהמולת בית
שוטטות אין קץ למצוא מזור בין הפרחים נדקרתי בין הקוצים והבנתי אצמיח אותי ורד בין קוציו ..... אצמיח אותי ורד בין קוצי יהירות.
גם כאן המשוררת מזדהה עד אין קץ עם אירוע האומה, עד כי אין הפרדה תחושותיה לבין תחושות מדינה וכאבה נמהל בכאב החברתי ללא גבולות. אך היא מגיעה לתובנה אחת: היא יכולה להצמיח ורד. בין קוצי היהירות.
את היותה לה ורד לעצמה היא תוכל לטפח פנימה. כמו הברבור. בתוככי בית הנפש.
הרי כולנו צריכים להשקות את נפשנו ולטפח את רוחנו פנימה. לסלק את מצוקות העבר. כדי לנסוק ולהמשיך הלאה. כדי שנוכל להיות חזקים בביתנו בו בחרנו.
בְּהִרַרְכְיַת רַחֲמַי־הָאֵל
יַלְדֵּי־הַגַּן בַּתַּחְתִּית
בַּמָּקוֹם בּוֹ הֻפְקַרְתִּי לְשׁוֹטֵט
בִּמְנוּסָה מֵהֲמֻלַּת־הַבַּיִת
שׁוֹטְטוּת אֵין־קֵץ
לִמְצֹא מָזוֹר בֵּין הַפְּרָחִים
נִדְקַרְתִּי מִן הַקּוֹצִים
וְהֵבַנְתִּי
אַצְמִיחַ אוֹתִי וֶרֶד בֵּין קוֹצָיו.
אֵם הָיִיתִי לְבֻבּוֹת אֶשְׁבּוֹלַי
מְחַתֶּלֶת לִבָּן אַהֲבָה.

בְּתַחְתִּית הִרַרְכְיַת־הַחַלָּשִׁים
הַשָּׁבִים מִן הַקְּרָב,
חוֹלֵי־הַנֶּפֶשׁ, הַשִּׁכְחָה
וְנִפְגְּעֵי־הַשְּׁמִיעָה
לְלֹא קַבַּיִם שֶׁל חֶמְלָה.
תְּאוּנוֹת־תִּקְשֹׁרֶת
עִם קִצְרֵי־רוּחַ
מוֹשְׁכוֹת אֶת הַלֵּב לְשׁוֹטֵט
בֵּין שׁוּרוֹת וְשִׁירִים
תַּחַת כִּנּוּסֵי־סִפְרוּת.
אַצְמִיחַ אוֹתִי וֶרֶד
בֵּין קוֹצֵי יְהִירוּת.

לסיכום, הקוראים עוברים מסע אל מהות הבית, בכל המישורים, בכל הרבדים. מסע פואטי ופסיכולוגי מרגש מאוד, מסע מטלטל, הגורם לקורא להתלבט, להזדהות עם המשוררת, לחזור עמה לזיכרונותיה כילדה כאישה צעירה וכאם צעירה, לחוות את רצונה להגן על הבית, לתהות על מהות הבית, לחוות את המאורעות האיומים של השבעה באוקטובר ויחדיו עם אברהם־איתן להתעמק ולתהות על המהות הבסיסית כל־כך – בית, ולסיים ב"שערי שיר", בשאיפה לצדק, ברצון לחמלה ואולי בתחושה של כולנו, כמו שמצהירה המשוררת בכותרת "כמעט בית". ספר כתוב היטב, שזור בצורה חכמה המעבירה תובנות וחכמת-נפש בצד הכאב האישי והלאומי. לכל כאב יש גם מרפא. לכאב הארץ יש תקווה, מציאת נוחם בפואטיקה היפה כל כך שרוקמת המשוררת רחלי אברהם־איתן.

הזנת תוכן: 18.04.24

חזרה לדף הראשי "מאמרים על שירה"