נַגִּיד
נַגִּיד אַתְּ יַלְדָּה. אַתְּ נְמוּכַת קוֹמָה.
אַתְּ אוּלַי מֶטֶר, יְצוּר עִם רַגְלַיִם זְרִיזוֹת.
נִדְרָשׁ לָךְ חָלָל סָבִיר לִחְיוֹת.
נָנִיחַ: מִשְׁתָּלָה.
בְּשָׁלָב מְסֻיָּם נִגְמֶרֶת הַיַּלְדוּת,
וְנִדְרָשׁוֹת עָרִים שְׁלֵמוֹת שֶׁיַּקִּיפוּ אֶת גּוּפֵךְ הַזָּעִיר,
וְהַנּוֹפִים מִסְתּוֹבְבִים כְּמַבָּט שֶׁל אָדָם שִׁכּוֹר,
וְרַמְזוֹרִים מִתְאַמְּצִים מַחְלִיפִים צְבָעִים,
בִּרְגָעִים שֶׁאֵין אַף אֶחָד בָּרְחוֹב.
אוֹמְרִים שֶׁתִּהְיֶה שׁוּב רְעִידַת אֲדָמָה,
שֶׁתְּזַעֲזֵעַ אֶת אֶצְבְּעוֹת רַגְלֵינוּ
אֲנִי גְּדֵלָה
וַעֲדַיִן עוֹשָׂה פַּרְצוּפִים לַמַּרְאָה.
אֵיךְ הִשְׁאַרְתְּ אוֹתִי כָּכָה
יוֹצֶרֶת לְעַצְמִי מְהוּמָה.
(צילום: עידו איזק)
איפה השירה פגשה אותך לראשונה?
על מפית ברחוב אלנבי בבר אפלולי. הבטתי על הרחוב השקט, על חסרי הבית, על הרמזורים, ועל האנשים הצעירים לבושי השחורים שהקיפו את בית הכנסת הגדול. ואז כתבתי על זה שיר.
מה תפקידה של השירה בעיניך?
לדייק את ההארד-דיסק הפנימי שנמצא אצל כל אחד עמוק בפנים. להצליח להסביר עולם שלם במעט מאוד מילים. בעיני, השירה היא קרובה מאוד למוזיקה: היא יכולה לתאר תחושה מאובחנת מאוד, חדה מאוד, בלי שהיא נדרשת להעמיד סצנה שלמה בעלת דמויות רבות, או לקחת מקום על פני הרבה עמודים מודפסים.
משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?
שמעון אדף. כדי שנוכל לדבר על המשחק התמידי שבין פרוזה לשירה. אדף הוא יוצר שמבחינתי שולט בשני השדות האלו ביד בוטחת, ובנוסף, יש לטקסטים שלו בכללותם תכונה מאוד לא מפחדת. תכונה של התמצאות בחלל ובזמן. תכונה של אומץ רגשי. והתכונה הזאת תמיד מעורר בי השראה.
היכן את כותבת?
בכל מקום. ברחוב. על השידה שליד המיטה. בבתי קפה. תוך כדי הליכה. תמיד יש לי בתיק פנקס או שניים, צפופי מילים וסקיצות לסיפורים ולשירים.
מדוע בחרת את השיר הזה?
כי במובנים רבים השיר הזה הוא מעין תמצית של הספר "ומה יש עוד" כולו (הוצאת "אחוזת בית"), שמדבר על פרידה מילדות, ועל הילדים שנמצאים בכולנו, כפי שאמר ברגמן: מבוגרים הם ילדים שפשוט חיים הרבה זמן. הוא מדבר גם על המהומה הטבעית כל כך, והמטלטלת כל כך, שמציפה אותנו כשאנחנו נפרדים מאנשים שאנחנו אוהבים. פרידות וגדילה בעל כורחך. על זה הספר שלי. למרות שיש בו גם כמה שירי אהבה, שמסמנים, עבורי, את השלב הראשון בהתפכחות מכל מה שהיה בעבר, ונגמר".
הזנת תוכן: 2.4.2014
