לאה זהבי

בְּדִיקָה לְשׁוֹנִיתlea zehavi

כְּשֶׁגָּמַרְתִּי אֹמֶר לְהִתְעַמֵּק בַּבִּטּוּי
'חָזַרְתִּי אֶל עַצְמִי'
מִישֶׁהוּ לְמַטָּה הֶחְלִיט
שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמָן
לִגְזֹם אֶת הַשִּׂיחִים
בְּמַשּׂוֹר חַשְׁמָלִי

וְזִמְזוּמוֹ שֶׁכְּלָל אֵינוֹ שָׁקוּל
לְפַעֲמוֹן תְּפִלָּה טִיבֶּטִי
כִּמְעַט גָּדַע אֶת עֲנַף
הָרִכּוּז הַדַּק
עָלָיו הִתְנוֹדַדְתִּי

מַזָּל שֶׁהִצְלַחְתִּי לַחְזֹר
לְעַצְמִי

עַצְמִי מִי אַתָּה?

מִחְזוּר מֵתִישׁ?
עֲבוֹדָה בְּתַהֲלִיך?

וַדַּאי לֹא עֶצֶם מוּחָשִׁי
אוּלַי תְּחוּשַׁת שַׁיָּכוּת
לִמְקוֹם עֲצִימַת הָעֵינַיִם
שָׁם נוֹשֵׁק הַשּׁוֹכֵחַ לַזּוֹכֵר
כְּמוֹ הַצְּלָלִים לַגּוּף

 

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

נדמה שהשירה פגשה בי לפני שידעתי מהי, בגיל שנתיים-שלוש כשאבי קרא לי שירים ופזמונות של ביאליק. הצלילים הילכו עליי קסם, וכשלא הבנתי את המשמעות ביקשתי הסברים; השפה ושפות בכלל משכו אותי מקטנוּת. הרביתי לשחק במילים, חיברתי שירים מחורזים, לרוב הומוריסטיים, וכנערה מתבגרת ניסיתי לבטא מצבי נפש מורכבים יותר, אך ללא מחשבה ברורה שיום אחד אהיה משוררת. איני זוכרת 'רגע מכונן' שבו שרטטתי לעצמי 'עתיד ספרותי'. זה היה תהליך הדרגתי שהגדיר אותי בדיעבד. אט אט התוודעתי לכורח לכתוב, ולהבנה שהכתיבה בלתי נפרדת ממני.

מה תפקידה של השירה בעינייך?

השירה מאפשרת לי לנשום, לתת לחיי צורה ואיזון מסוימים. מול תחושת הכאוס, מול ודאות החידלון, השירה היא סוג של מרד וגם נחמא פורתא. כנידון למוות המאוהב בחיים, חשוב לי להותיר סימן, לתת עדות. כתיבת השירים משמשת גם ככלי התבוננות בעצמי ובסובב בתנועת רָצוֹא וָשׁוֹב מתמדת פנים-חוץ, נוכחות והעדר, ממשוּת וצלליה. ההתבוננות מוכלת לא רק עליי ועל העולם אלא גם על השירים. מאז שהתחלתי לכתוב מעשה הכתיבה עצמו סקרן אותי. תהיתי על הקשר בין השפה לאובייקטים, לתופעות, לתחושות, התעסקתי באפשרויות ובמגבלות של המדיום הלשוני, ובחלוף הזמן נושא זה היה לאחד ממוקדי שירתי.

מיהו המשורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

למען האמת, איני חשה צורך מיוחד 'לשבת ולשוחח' פנים אל פנים עם משורר או משוררת כלשהם. אני שמחה לשוחח עם יצירותיהם - משוררים עבריים לדורותיהם, ומשוררים בני עמים אחרים, כאלה שכבר מתו וכאלה שעדיין חיים. די לי להקשיב ברגעי חסד לקולות הבוקעים משיריהם, לעולמות המצטיירים בין השיטין, ודרכם אני לומדת לחדד את הקשב לקולי ולעולמי.

היכן את כותבת?

אני כותבת בחדרי, על שולחני, כשהמחשב משמש לי כבר שנים כמכשיר כתיבה. 'פסנתר האותיות' אני מכנה אותו. החידוש הטכנולוגי הזה מקל עליי, כי מאז ומעולם שנאתי לכתוב ביד.

מדוע בחרת את השיר הזה?

מתוך השירים המסוימים שנבחרו לאתר, שיר זה מבטא אולי ביתר עוז את מרכזיותה של הכתיבה בחיי, את השיג ושיח הבלתי פוסק בין החוויה למילולה. מעשה הכתיבה דורש הרבה שקט וריכוז, וכל מיני רעשים מציאותיים ודמיוניים עלולים להתפרץ לתוך הבועה השברירית ולנפצה. השירה היא מעבדה שבה אני מבררת ללא הרף את שאלת זהותי. מי אני? ונראה שכל עוד אהיה כאן, לא אהיה אלא עבודה בתהליך.


לדף של לאה זהבי בסופ"ש שירה 38

 

הזנת תוכן: 1.1.2015

חזרה לדף הראשי "משורר באור"