כְּפָרֹכֶת בְּהֵיכַל קְדֻשָּׁה

כְּפָרֹכֶת בְּהֵיכָל קְדֻּשָׁה
הַבֹּקֶר
כְּשֶׁפָּנַיִךְ מְלֵאִים אֶת קוּרֵי הַיְּקִיצָה

זֶה רֵיחַ הַקָּפֶה וְרֵיחַ הַהֵל וְאוֹר פָּנַיִךְ הַשּׁוֹאֵל
וְהַיֶּלֶד שֶׁנִּלְכַּד בְּתוֹךְ עֵינֶיךָ
וּשְׂפָתֵנוּ הַנִבְלֶלֶת
וְחֶדְוַת הַהַתָּרָה

הַדּוּדָא בְּיָדְךָ
- בְּיָדִי תְּשׁוּקָתוֹ
בֵּינֵינוּ הַנִּיחוֹחַ

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

השירה פגשה אותי לראשונה בשיריו של ביאליק. ההזדהות שלי עם שירת היתמות, הכאב והצער שלו. הקינה הגדולה שלו על גורל העם היהודי, הייתה טוטאלית עבורי. כל-כך טוטאלית, עד שחשתי בתוכי את כאב המצוקה. אולי זה יישמע יומרני, אבל אלה תחושות אמת שחשתי, כל אימת שקראתי שיר כזה של ביאליק.
והייתה רחל, שאין צורך להכביר מילים על גדולתה, וגם הפעם, לבד מכשף המילים הפשוטות, כבשו אותי אהבתה הנכזבת, מצוקתה והחמצותיה, שידעה לתת להם ביטוי נוקב, אמיתי, ורענן.
והייתה אנה אחמטובה, הרוסייה הנרדפת, שחירותה המחשבתית נגזלה במשטר של סטלין, כיתר חבריה, עד שגם הזכות להתפלל נלקחה מהם. היא חשה מנוכרת וזרה על אדמתה האהובה, וכפועל יוצא גזרה על עצמה אלם. אבל הקול שנשאר עודו מכה, בכל מי שקצת רגש בלבו.
והיו עגנון, שבפרוזה שלו אני רואה שירה, ו-ס. יזהר, ועוד רבים וטובים אחרים, שהמוזיקה של המילים שלהם מהלכת עלי קסם, בעיקר כשהן מותאמות לטקסט. אפילו במרווחים שבין המילים יש כוח ...

מה תפקיד השירה בעיניך?

קשה להגדיר במדויק את תפקיד השירה, הנאצלת באמנויות, כפי שאריסטו קבע. אני יודעת מה זו עושה לי, וסליחה אם יהיה משהו קלישאתי בתשובתי.
השירה בשבילי היא עוגן. היא הצלה. יש לה ערך סגולי כה רב עד שהיא מזככת ומרימה אותי ברגעים הכי קשים, של כמעט כניעה. אני רואה בה את המהות הכי פנימית שלי.
אתן לך דוגמא מוחשית מהיום: מן הריאיון שנערך עם בעלי ואתי בעקבות הוצאת ספרי החדש "ללב יש היגיון משלו", והביקורת של הסופר עמוס אריכא, אותם צרפת באדיבותך לשיריי במדורך ב"סופ"ש שירה", ילמד הקורא, על ההתמודדות של בעלי, שלי ושל הילדים, עם הלם הקרב הקשה בו לקה במלחמת ההתשה, ועם המראות השבים וחוזרים של פקודיו המרוסקים, כשהוא מנסה, לשווא, לחברם מחדש, ראש ערוף לגוף תואם, ורגל ליד, אולם אין הוא מצליח. זמן רב לא עזב אותו הבכי והרעד. ובעודי מחבקת ומנסה להרגיעו, נולד שיר. העייפות שעד אז כמעט והכריעה אותי, התחלפה פתע בערנות ובאנרגייה.
בשירה וגם בפרוזה, חשובה לי מאוד השפה, המטאפוריקה, המוסיקה של המילים, וכבר העירו לי לא אחת, שגם כשאני כותבת פרוזה, אני בעצם כותבת שירה.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

הייתי רוצה לשבת ולשוחח עם אנה אחמטובה. לחלוק אתה את רגעי השמחה (טרם נרדפותה), את רגעי העצב והכאב, ולהניע אותה להמשך המסע במילים. גם אם בסמוי, כפי שאכן עשתה. כפי שעשו חבריה, כי הן הגאולה, והן החירות האמתית.

היכן את כותבת?

אני בטוחה שרבים יאמרו לך שהשירים כותבים את עצמם ולא להיפך, על כן מקומות רבים לכתיבתם. בעבר היו אלה האוטובוסים.
את שלוש ספריי הראשונים כתבתי באוטובוסים. שירים רבים נכתבו במסעי אל גיא ההריגה באוקראינה, מקום שנסעתי להוציא את עצמות אחיי ומשפחתי מן הבור בחצרו של אחד הגויים, ולקברם לצד יתר בני העיירה שנטבחו. המקום נחנך שנתיים קודם לכן כבית קברות יהודי.
היום אני מוצאת עצמי כותבת בעיקר בלילות. השיר מעיר אותי וכותב את עצמו. פעמים אני זוכרת מילה במילה, פעמים רק חלקים וצריכה להשלים פערים, ופעמים דבר לא נותר, ורק חלל, וצער על החמצה.

מדוע בחרת בשיר זה?

כי הוא משקף בעיני את תמצית האהבה בינינו. את הרגע האוטופי לו אני מייחלת כל הימים. הרגע בו פניו היפים של אישי-אהובי, יהיו נינוחים על הכר, מוארים, ועיני התכלת היפהפיות שלו, ישובו להיות כעיני ילד, צלולות ושוחקות, תחת פניו של איש נרדף הנאלץ להילחם או לברוח, כפי שאכן קורה, לעתים קרובות כל-כך, עד שפעמים רבות אין הוא נכנס כלל למיטה.

לדף של מלכה נתנזון בסופ"ש שירה מספר 14

הזנת תוכן: 5.8.2013

 חזרה לדף הראשי של משורר באור