הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת
הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: לִפְנֵי הַשָּׂפָה
עוֹמֶדֶת שָׂפָה. שָׂפָה הִיא עֲקֵבוֹת
עֲקֻבִּים מִשָּם.
הַשָּפָה אוֹמֶרֶת: שְׁמַע עַכְשָׁו.
אַתָּה מַקְשִׁיב: הָיָה פֹּה
הֵד.
קַח אֶת הַשְׁתִיקָה וְנַסֵּה לִשְׁתּוֹק.
קַח אֶת הַמִּלִּים וְנַסֵּה לְדַבֵּר;
מֵעֵבֶר לַשָׂפָה הַשָׂפָה הִיא פֶּצַע
שֶׁמִּמֶּנּוּ נִגָּר וְנִגָּר הָעוֹלָם.
הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: יֵשׁ, אֵין, יֵשׁ
אֵין. הַשָׂפָה אוֹמֶרֶת: בּוֹא נְדַבֵּר אוֹתְךָ,
בּוֹא נְמַשֵׁשׁ אוֹתְךָ, בּוֹא תַּגִּיד
שֶׁאָמַרְתָּ.
איפה השירה פגשה אותך לראשונה?
בשירים שקראנו או שרנו בגן, כמובן. מילותיהם היו מאגיות, בוראות מציאות. כששרתי "אור ותכלת על ראשי / ענפיי נעים ברוח" הפכתי לעץ, לא פחות. שנים אחר כך נפגשנו מבעד לספר השירה הראשון שקראתי – ספר גדול בכריכה אדומה שמצאתי על מדף בסלון של הורי – "איליאדה ואודיסיאה" בתרגום טשרניחובסקי.
אבל הפגישה היותר משמעותית שלי עם השירה הייתה כשהיא הגיעה מתוכי. את השירים הראשונים שלי חיברתי לפני שידעתי לכתוב, ואמי רשמה לי אותם. הייתי בן ארבע, ואלה היו שירים לדובי ולפילון שלי, אבל הם היו שקולים וחרוזים לא רע, ובעיקר, הם גילו לי את שער הקסמים של הבריאה: ויאמר – ויהי. השירה היתה אינטנסיביות של משמעות שמחירה, כך למדתי, היה ההתמכרות לה. נשארנו יחד.
מה תפקידה של השירה בעיניך?
לשירה אין תפקיד מוגדר מראש במובן זה שהיא אינה כפופה לשום אג'נדה – פוליטית, חברתית, דתית וכו'. הנושא של השירה הוא החיים עצמם. לכן אין לשירה משימות מצומצמות כאלה, אבל בהחלט יש לה פונקציה. אם מקשיבים לה, השירה מלמדת שהמציאות היא ממלכת הדמיון, ושכל תמונת מחשבה היא מעשה. משורר יוצר בחומר החמקמק של רגשות ורעיונות, ובורא בכל שיר עולם חדש, מציאות חלופית. באופן הזה שירה – כמו אמנות בכלל - נותנת תוקף למציאות שאנחנו חיים בה ובוראת את קווי המתאר למציאות של המחר. זה נכון גם במובן הכי אישי - אני תמיד כותב את השיר שאיני יודע, כלומר מקבל מהשיר איזו תובנה שלא היתה לי קודם.
משורר\ת שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?
השיחה עם השירים לעולם אינה נפסקת – קטולוס, שייקספיר, בלייק, שלי, אבן גבירול, באשו, סנטוקה, קוואפיס, רילקה, דו' פו, לי באי, רטוש, אלתרמן, מילוש, הרברט, לואיז גליק ועוד רבים – שורה ארוכה ארוכה. לעומת זאת שיחה שמחוץ להם, עם המשורר ולא עם שירתו, היא הזמנה מסוכנת שאין לדעת מה תעלה.
הייתי רוצה לפגוש את סאפפו מלסבוס, המורדת הגדולה של האינדיבידואליות, שבארבע שורות החזירה את היופי ואת הדיבור על היופי אל בחירתו האישית של כל אחד מאיתנו – "אלה אומרים גדוד ערוך של רוכבים, / אלה – של רגלים, ואלה – של ספינות / הוא היפה מכל על הארץ השחורה. ואני אומרת: / זה שמישהו אוהב אותו". עם כל גאוניותה, בשיריה גלום סוד של פשטות. הייתי רוצה להכיר אותה.
אבל אם זה היה על אי בודד, לשנים, אולי הייתי בוחר במשורר וְיָאסה, מחברה האגדי של המַהאבְּהארָטָה. איני מכיר שום חיבור ששווה לאפוס ההודי הזה ברוחב היריעה, בעומק וביופי – ים של שירה, סיפורים, ורעיונות דתיים ופילוסופיים, שהתעמקות בהם תספיק לכמה תקופות חיים.
ובעצם, עוד יותר מזה, הייתי רוצה לפגוש את הסאפפו או הוויאסה של העתיד – של האלף הבא.
היכן אתה כותב?
תלוי מה. שירים קצרים עולים בי לא פעם מבעד לרעש היומיום בזמן נסיעה קצרה או פעילות ספורטיבית – ומכיוון שאני כבר למוד ניסיון, אני לא יוצא מהבית, ואפילו אם זה כדי לרוץ ריצת בוקר, בלי פנקס. אבל מתנות קשב אקראיות כאלה אינן יכולות להשביע אותי. כבר שנים שאני כותב מחזורי שירה – ספרים ששיריהם מקיפים כולם איזו שאלה קיומית אחת – וכדי לכתוב ככה לא די בהבזקי שירה כאלה.
מה שאני הכי אוהב הוא להתמסר לכתיבה לתקופה. לכן, כשאני יכול, אני נוסע לכתוב, וכל פעם למקום אחר – טירה בסקוטלנד, מושבת אמנים בשווייץ, כפר איטלקי למרגלות האטנה, בית מבודד בפרובנס. שם אני יכול סוף סוף להתבודד עם השירה בלי הפרעות, להקשיב לה בקשב מוחלט, משתוקק, ימים שלמים – לקום איתה בבוקר וללכת לישון איתה בלילה, לתת לה לקחת אותי.
מדוע בחרת את השיר הזה?
משום שהוא מדבר על אותו רגע של השראה, כשאתה מופקע מעצמך ואינך יודע אם אתה מדבר שירה או שהשירה מדברת אותך. משום שהוא מדבר על השפה עצמה, על המצע שממנו עולה השירה. כי אם חושבים על זה, אי אפשר לומר את השפה. כשם שהשפה היא עולם, כך גם כל העולם הוא שפה. ולא רק שפת המלים, שפת האדם, אלא הרבה שפות, קיום בתוך קיום, עולם בתוך עולם. ברובד עמוק יותר של הקיום מילותיו הן אולי עצים, בני אדם ונהרות. משפט הוא אולי גיאוגרפיה שלמה, ופיסקה – היסטוריה של תקופה. השפה שבה אני אומר את הדברים האלה היא רק הדהוד רחוק של מפץ השפה הגדול, שבו נאמר והיה העולם. אבל המפץ ההוא גם ניפץ אותנו. השפה היא קיום, אבל גם חיתוך, קריעה, כאב. השפה היא הנפרדות שלנו מן העולם, ההבחנה בין הדברים, ההפרדה. כל דיבור חדש הוא סוג של איחוי לקרע הזה, חיבור דבר לדבר, יצירה, אבל שום דיבור לא יוכל לתקן את הקריעה הזו. היא מטבע הדיבור, מטבע קיומנו.
על הספר "משא המשוגע" מאת אמיר אור
על הספר "משא המשוגע" באתר אינדיבוק
הזנת תוכן: 13.1.2013
