אַרְבַּעַת הַמִּינִים

וְנָטַלְתִּי אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים בִּצְרוֹר,
סְטְרֵיטִים,
הוֹמוֹאִים,
לֶסְבִּיוֹת,
בִּיסֶקְסוּאָלִים
וְהִצְמַדְתִּי אוֹתָם קָרוֹב לְלִבִּי
וְנִעְנַעְתִּי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְכֹל כִּוּוּן:
קָדִימָה, יָמִינָה, אָחוֹרָה, שְׂמֹאלָה, לְמַעְלָה, לְמַטָּה
וְשָׂמַחְתִּי לִפְנֵי ה' אֱלֹהָי בַּמִּין
הָאֱנוֹשִׁי.

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

השירה פגשה אותי פעמים רבות עד שהכרתי בה באופן מאובחן בכיתה י', בגיל 15, במסגרת שיעורי ספרות בבית הספר התיכון המקיף דנמרק בירושלים. הרגע המכונן היה כשלמדנו את שירת דליה רביקוביץ ובעיקר את השיר "חמדה" ואחר כך גם את "בובה ממוכנת". לא הבנתי מדוע זו שירה נחשבת ולמה מלמדים אותה. אמרתי לעצמי שאני מסוגל לכתוב יותר טוב מרביקוביץ. ניסיתי לכתוב שיר בעקבות המשוררת, אלא שחשתי מהוסס לגבי איכות הטקסט. הוא היה עמוס מטפורות וסוגסטיבי מאוד. חיפשתי דרך לקבל משוב בלי להיחשף ככותב שורות קצרות וההזדמנות באה באופן לא פורמלי.
פסעתי עם חברי לכיתה, מיקי שחרור, ברחוב עזה בשכונת רחביה בירושלים. במסגרת שיחה שהתפתחה על שיעורי הספרות החלטתי לנסות לומר בפניו, אגב הליכה, את שתי שורות הפתיחה של שירי הראשון – שורות שעבדתי עליהן רבות. היתה לי אינטואיציה שהטקסט שלי פומפוזי, אז הצגתי אותו באופן לא מודע כפרודיה על רביקוביץ, אלא שביני לבין עצמי ידעתי שזו לא פרודיה. כבר בעת שאמרתי את השורות הללו בעל פה חשתי בזיוף. צחוקו של חברי שיקף לי בכאב שלא ממש הצלחתי לעקוף בסיבוב את המשוררת הגדולה. זה היה רגע של הכרה בשירה כמלאכת מחשבת שיש לרכוש בעמל רב.

מה תפקידה של השירה בעיניך?

תפקיד העל של השירה הוא להיות שירה. מרגע ששירה היא אותנטית, קרי, היא שירה, היא יכולה ליטול על עצמה כל תפקיד תרבותי (רוחני, פוליטי, חברתי, היסטורי, בידורי וכדומה), סגנוני ולשוני (תקשורתי, רגשי, תיעודי וכדומה) באשר הוא.
השירה אמורה להיות מנהיגת הקהילות הלשוניות השונות באמצעות חידושים, רלוונטיות, ייצוא סמנטי ועיצוב עולמות לשוניים אלטרנטיביים. השירה היא מגרש אימונים לאקספרימנטים בשפה; היא מטרידה לשונית של הלשון הדכאנית והשמרנית.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

אלן גינזברג עבורי הוא המשורר המשמעותי ביותר של המאה העשרים. הוא אבי פואטיקת הביט שחוללה מהפכה ספרותית שהשפיעה על תהליכים תרבותיים רחבים בכל העולם. הוא המשורר-נביא של העידן החדש בן זמננו. העידן החדש הוא התופעה הדתית הגדולה ביותר מאז הרפורמציה והשפעותיה ניכרות ברוב תחומי החיים, למשל, בבריאות, באקולוגיה ובלאומיות. יחסו הליברלי למגדר, למין ולזוגיות משחרר מרגשות אשמה ומעניק אפשרויות הרגשה וקיום גמישות המתאימות לעידן פלורליסטי. לכן הייתי שמח לשבת לפגישה עימו ולשמוע ישירות ממנו כיצד הוא מבין את המהפכות הספרותיות והתרבותיות הגדולות שחולל. הייתי רוצה לשוחח איתו על חזיונות מיסטיים ויחסם למציאות; יחסו לוולט ויטמן, ליהדות, לגורו, ליוגה ובעיקר לאהבה.

היכן אתה כותב?

אני כותב על מחשב בחדר העבודה הקטנטן שבביתי. רוב הספרים והקלסרים של יצירתי ומחקריי מצופפים בו בארונות קיר. זהו רק התיאור החיצוני של המקום בו אני כותב. המקום הפנימי בו אני כותב הוא היברידי: זהו מרחב אקסטטי שליו ואינטלקטואלי סוער גם יחד.

מדוע בחרת את השיר הזה?

בחרתי להציג כאן שיר מחאה מגדרי: "ארבעת המינים". אמנם, המחאה בשיר מתייחסת לדיכוי אהבה הומוסקסואלית ולסבית, אלא שהכוונה היא לדיכוי כל אהבה אותנטית באשר היא. השיר מבטא כמיהה לחופש באהבה באמצעות פולחן נשגב – התפילה, ואגב כך מוחה נגד רדיפת האוהבים. הדיכוי גורר השלכות הרסניות על הפרט ועל החברה. אוהבים חפים מפשע הופכים לפושעים ולמודרים בגלל נטיית לב תמה. תחושת השלמות הפנימית שלהם מתערערת באופן אירוני בגין אחד מיסודות הקיום האנושי – האהבה. זהו דיסוננס שקשה להתגבר עליו.
למרות הקידמה לא נמצאו פתרונות לאהבות השונות בחברה. זה רומנטי שחוקרי האהבה הגדולים הם משוררים, סופרים ואמנים, אלא שעל מנת להעניק פתרונות ממשיים לאוהבים, יש לאפשר במקביל פתרונות ערכיים, נורמטיביים, משפטיים ופונקציונלים לאהבה האחרת בחברה. לבסוף, האהבה היא יעד לאומי מועדף עבור רוב האוכלוסייה ומכאן יש להעניק לתושבי הארץ את החירות, התשתיות והזכויות להגשימה.

 לדף של גלעד מאירי בסופ"ש שירה מספר 17

הזנת תוכן: 17.8.2013

לדף הראשי של משוררים באור