כמו ולטר בנימין

כְּמוֹ קַתְרוֹס
שֶׁנּוֹגַעַת בּוֹ רוּחַ
וְהוּא שָׁר מֵאֵלָיו
כָּתַב וַלְטֶר בִּנְיָמִין.

כְּמוֹ רוּחַ
שֶׁנָּגַע בָּהּ קַתְרוֹס
וְהִיא שָׁרָה מֵאֵלֶיהָּ.
אֲנִי כּוֹתֵב.

כְּמוֹ אֲנָשִׁים
חֲשׂוּכֵי רוּחַ
חֲנוּקֵי מֵיתָרִים
הַנּוֹגְעִים בְּעַצְמָם.

כְּמוֹ אֵלֶּה
שֶׁאֵינָם.
וְהֵם נוֹגְעִים בָּנוּ.
וַאֲנַחְנוּ שָׁרִים.

כְּמוֹ וַלְטֶר בִּנְיָמִין.

מתוך הספר "סלפי" שירים, ספרא בית הוצאה לאור, 2018

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

ב-27 באוגוסט 1968, בשדר' מוצקין 29 בתל אביב בקומה שלישית ללא מעלית, בדירת משפחת קיסינגר, בשעה 21.09. זו היתה פגישה סוערת, שוקקת, אבל חפוזה, על כל המשתמע מכך, לפני שהורי יחזרו הביתה ויגלו את הבלגן שהשירה ואני השארנו.

נו באמת, איזו שאלה זו- איפה השירה פגשה אותך לראשונה? זה הרי לא דייט, וכבר בנעורי שום מוזה לא נשקה על מצחי (ראו את השיר "דיור לא מוגן"), ולא פיעמו בי שום רגשות בהם נזכרתי בשעה שלווה (Wordsworth ). לא אלה העירו ועוררו בי את השירה עד שחפצתי בה. זה היה שילוב בין דיכאון מנייריסטי קליל של גיל הנעורים, המחייב כתיבת שירה, שטיפחתי בקפידה (עד כדי כך שהשתדלתי מאוד לירוק דם "ככל" המשוררים והרומנים הרומנטיים סוחטי הדמעות בני המחצית השנייה של המאה ה-19, לפני שלמדתי שחובתו של משורר בן שנות האלפיים היא לבוז להם ולירוק את הדם עליהם) לבין חריצותו ומסירותו של משה בן-שאול ז"ל, עורך "מעריב לנוער" דאז, שהדפיס את הגרועים שבשירי הגרועים ללא הנד עפעף (אני מגזים, כמובן, אבל יש לי חוב עצום של תודה למשה שסייע לדור שלם של כותבים צעירים להתגבר על העכבות של פרסום שירה בחברה מצ'ואיסטית). השורה הראשונה בשיר הראשון שפורסם כשהייתי בן 16 היתה (הדבר היחיד שאני זוכר): "השמים שלי קצרים מדי". זה אגב, לא השתנה עד היום, למרות בקשותי החוזרות ונשנות ששמיכת הרקיע שלי תהיה קצת ארוכה יותר. מה לעשות, אני אדם ארוך.,.

מה תפקידה של השירה בעיניך?

לתחומי הרוח בכלל, ולשירה בפרט, אין "תפקיד" במובן המעשי, הסוציולוגי, הפוליטי, התרבותי, הדידקטי, התראפויטי וכו'. שירה מגויסת היא שירה רק לעתים רחוקות. בעניין זה אני מסכים עם אריסטו שהגדיר את מטרת השירה כתכלית בלתי תכליתית – לעדן, לזכך, לרומם את הכותב ואת הנמען גם יחד, לשמש כווסת לפריקת תחושות בעלות עוצמת-יתר, בין אם חיוביות ובין אם שליליות. השירה - וכאן אני בדעה אחת עם התנ"ך, וחז"ל, ויטגנשטיין, גרטרוד שטיין ("a rose is a rose is a rose" ) וידידי המחזאי שלומי מושקוביץ שכתב מחזה פיוטי מרטיט על כוחן של מלים ("שבוע") – מוסבת על עצמה, על המלים ומטעניהן.

שנית, השירה היא עדות לצלם אלוקים שבאדם. כמו שהקב"ה ברא עולם במילה, כך גם המשורר. המושג "עולם מקביל" הפך לאופנתי בעקבות האינטרנט, אבל גם השירה הופכת מוכר למנוכר, מחוללת בו הזרה רגעית, וכך מאפשרת לנו לעמוד על טבעם האמיתי, המהותי, של דברים שהשתגרו עד שאיננו שמים אליהם לב, ועושה זאת בדרך שבה – אם השיר טוב – אנחנו עוקרים לרגע, לשעות, לשנים את דירתנו המציאותית לדירת השיר שמחלונותיו נשקף לנו נוף דומה ושונה לחלוטין מזה שראינו מהבית, ושינוי נקודת הראות מיטיב להבהיר לנו בדרך חוייתית את חיינו וחיי אחרים. זו המשמעות שאני מייחס לאמירה של אריסטו בדבר התכלית הבלתי תכליתית. כשאחד מנכדי היה בן ארבע, הוא שאל אותי: סבא, מה משמעות החיים? ההלם שהשאלה חוללה בי, השתיקה הארוכה, המבוכה, וההודאה שאין לי תשובה. כל אלה, החל בשאלה, הם שירה, והסוגיות בהן היא עוסקת.

מיהו המשורר שאיתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

משוררת אחת, אישה טוטאלית, שערב אחד במהלך מסיבה, כשנכנסתי לרגע למטבח , עטה עלי כנשר שחור, הצמידה אותי למקרר, וכמעט אנסה אותי, אבל רק כמעט. ואז הפכנו לידידים טובים, אבל עד לפגישתנו האחרונה הייתי מהופנט על ידה ולא הבנתי אותה. קראו לה יונה וולך. היא השאירה אותי עם חידה בלתי פתורה. כן, והייתי שמח להיפגש גם עם אלזה לסקר-שילר, רילקה ועמיחי. ביחד. אמנם קטונתי לידם, אבל מבחינת המוצא הנפשי שלנו - אנחנו מאותו הכפר. יש לנו הרבה מן המשותף. וכיוון ששלושתם אינם בין החיים, מפגש כזה הוא בהחלט אפשרי.

היכן אתה כותב?

איפה לא? בראש שלי, שאותו אני משתדל לא לשכוח לקחת אתי. בסופו של דבר הכל מגיע לשולחן הכתיבה בחדר העבודה הפצפון שלי ונספג במחשב, הערפד הזה, הניזון מדם הנפש והרפש שמטיל המשורר.

מדוע בחרתי בשיר "כמו ולטר בנימין"?

בחרתי בשיר "כמו ולטר בנימין" כי בעקבות הפילוסוף המדהים הזה ניסיתי להעביר את התחושה המעודנת של אוסמוזה רוחנית שיוצרת שירה, שיוצרת אהבה, שמחוללת בדידות ושיגעון, ומעוררת את הגעגועים לאלה שהלכו מאיתנו, כולל אותם חלקים מעצמנו שהיו ואינם. העידון הבלתי נתפס הזה של יחסי משב-מיתר-רגש הוא מאוד מאוד לא ישראלי, הוא מאוד אירופאי. אנחנו מדינה של הלמות פטישים תשעה צול על הראש בשרב של 40 מעלות. מה שאני כמה אליו לפעמים הוא אצבע המשרטטת על הבל נשימה בכפור על חלון המופז באור תכלכל של סוף דצמבר באוסלו או ברגן, כששלג בחוץ ובאך ברקע. קיטש?... נכון. אבל איזה יופי של קיטש!

הזנת תוכן: 30.8.2018

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"