הסכם

בּוֹאִי נְנַסֵּחַ אֶת זֶה,
הָרוּחַ הַגְּדוֹלָה
תָּעִיף לָנוּ סְעִיפִים.
נַסְכִּים לְכֻלָּם כִּמְעַט
וּבְאֵלֶּה שֶׁלֹּא −
נַעֲשֶׂה תִּקּוּנִים.

בּוֹאִי נְתַקֵּן אֶת זֶה,
בּוֹאִי נִפְסַח עַל שְׁתֵּי הַסְּעִיפִים.
בּוֹאִי נְמַזֵּג אוֹתָן,
נִפְרָע אֶת שַׁעֲרָן, בּוֹאִי
נַעֲלֶה אוֹתָן בֶּעָשָׁן.

עִגּוּלִים-עִגּוּלִים יְרַחֲפוּ
מֵעָלֵינוּ סְעִיפֵי עָשָׁן
אֲדֻמִּים וּכְחֻלִּים וּסְגֻלִים וּוְרֻדִּים וּשְׁחֹרִים וְטַבַּעַת אַחַת, אַרְגָּמָן.

בּוֹאִי נְנַפֵּץ
אוֹתָם, בּוֹאִי נְשַׂחֵק
בְּטַבָּעוֹת עָשָׁן,
בּוֹאִי נִבְלַע אוֹתָן.
בּוֹאִי נִתְעַטֵּף בָּהֶן לְעֵת עֶרֶב, כָּאן.

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

ככותבת, בגיל אחת-עשרה, בחדר ילדותי הנעול. התכוונתי לכתוב במחברת ששימשה לי כיומן אישי, אבל לפתע הפכתי אותה והתחלתי לכתוב שיר על העמוד האחרון שלה. התבוננתי בו והתחלתי לתקנו. התחושה הייתה שונה מזו שחשתי בתום כתיבת כמה עמודים ביומן. אל ההקלה נוספו גם סיפוק ושמץ של גאווה – ושני אלו היו נחוצים לי במיוחד בימים ההם. מהר מאוד נגמרה המחברת – מהסוף להתחלה.

כקוראת, פגשה אותי השירה לראשונה כשלמדנו בשיעור ספרות את השיר "הכתם נשאר על הקיר" מאת דוד אבידן. המורה הייתה משעממת להחריד, הכיתה זמזמה בחוסר ריכוז ואילו אני לא ידעתי את נפשי. גם הכתם הזה שלא נמחה, גם הדרך שבה מנסים למחות אותו ללא הועיל וגם השפה הפשוטה, היומיומית, שהדיוקים מופיעים בה בסוגריים (ואני מאז ומעולם אהבתי לכתוב בסוגריים), גם היעדר החריזה הקבועה וגם הזעקה הזאת, "ואני כל כך האמנתי". המורה החלה לדבר על "עוולות חברתיות", אבל אני ראיתי את הכתם האישי שלי, וכך מבלי משים הבנתי מהו שיר אמת טוב – כזה הנתון לכמה פרשנויות, וביניהן אישיוֹת בתכלית, שאף אחת מהן אינה עולה על השנייה בנכונותה.

מה תפקידה של השירה בעינייך?

תפקידה של השירה בעיניי הוא לזקק את המציאות לכדי תובנה אחת, ולו פעוטה, שדי בה כדי להפנים את העובדה הפשוטה, החותכת, שהמציאות מדויקת – מכל כיוון שנביט בה. תפקידה לרגש ובה בעת לעורר חשיבה. תפקידה לסגור מעגלי זיכרון, לנחם ולהבהיל גם יחד – כל קורא מהכיוון האישי שלו. באופן אישי, ככותבת, תפקידה של השירה הוא לארגן את הכאוס, לברוא מהקיים המטושטש משהו בהיר וחדש, שיש בו כוח לעורר שינוי תודעה אישי.

מיהו המשורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

דוד פוגל. פוגל הוא אחד מהמשוררים הגדולים שכתבו בעברית – ולא בארץ הזאת. "בלילות הסתיו", שהלחין באופן לא פחות מגאוני שם טוב לוי, מצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש. כוחו של פוגל מקופל באמנות הצמצום, בבחירת הדימויים המבריקה, המצמררת: "במרחק השחור נזרעות דהרות / סוסים לא נראים / הנמסים והולכים". המרחק השחור, הסוסים הבלתי נראים האלה, הנמסים והולכים – בכל פעם אני שומעת את הדהרות, בכל פעם אני מרגישה את הרעד הזה, העובר את בשרי, בכל פעם – אני הוא ההלך הזה. ב-1929 עלה פוגל לארץ ישראל בהזמנת הסופרים העבריים שדאגו לסרטיפיקטים לו ולאשתו. למרבה הצער, פוגל לא הסתגל "לאקלים ולסביבה" ושב כעבור שנה אחת עם אשתו ובתו היחידה שנולדה בארץ. ב-1944 נספה באושוויץ. בפגישתנו הייתי מנסה לדבר על לבו, שיעניק עוד צ'אנס למגורים כאן, בארץ, למרות ובגלל "האקלים", למרות ובגלל "הסביבה". הייתי מנסה לשכנע אותו לסחוט את הלימון הזה, "האקלים" ו"הסביבה", לכדי שירת אמת צרופה שרק הוא יכול לכתוב כמותה.

היכן את כותבת?

פרוזה אני כותבת מול המחשב הנייח, בפינת העבודה שלי, אבל שירה – היכן שהיא נובטת. ברגע שבו היא מנצנצת ומבקשת לבקוע אני תופסת מכל הבא ליד – קבלה, מפית, נייר עיתון או גב כף ידי – וכותבת, כדי לא לשכוח. אחר כך אני מעבירה את המילים לקובץ במחשב.

מדוע בחרת את השיר הזה?

למרות שהשיר "הסכם" נכתב מתוך חוויה אישית מאוד, אפשר להבין ולפרש אותו בכמה ממדים. ה"הסכם" יכול להיות בין אישה לבין אהובתה, בין אישה לבין בתה, ובין הכותבת לקוראת. בכל מישור – ההסכם בין השתיים שונה. ה"רוח הגדולה" יכולה להיות אלוהים – רוח הקודש, השכינה – ויכולה להיות רוח בת-קיימא. ה"סעיפים" יכולים להיות הסעיפים בחוזה הכתוב, ויכולים להתקשר לשפת הסלנג, "הביא לי את הסעיף", כלומר לרוגז ולמריבה. גם התיקון יכול להתפרש בכמה ממדים – תיקון של החוזה או תיקון של המציאות. הממדים השונים מתפצלים מאליהם בהמשך כשהסעיפים בחוזה הופכים ל"שתי הסעיפים", כלומר למחשבות מפוזרות, כדברי אליהו הנביא לעם המתרוצץ ממחשבה למחשבה: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים (מלכים א, יח כא). אני אוהבת את נימת הפיוס המנשבת ממנו, הנובעת מהילדיות השמורה – המעבר המהיר בין רצינות תהומית לבין משחק המתפתח לפריעה, שריפה ובליעה (לכאורה של הסעיפים בהסכם הרציני, היבש) עד הרגיעה האינטימית שבסופו, שיש בה גם הבנה חדשה וגם עייפות מיום גדוש מהתעסקות בסעיפים על גבי סעיפים.

כאלה הם החיים, בעצם – חוקים כתובים ובלתי כתובים שמוטל עלינו, בחיינו, לפרש אותם לפי טובתנו הגבוהה ביותר, על פי נטייתנו הטבעית, המולדת. ובכל הזמן הזה אל לנו לשכוח את הילד שבנו, המבקש לשחק, לצעוק, לפרוע את הסדר. ואם נקשיב לילד הפנימי שבתוכנו נדע לזהות את ההסכמים הטובים והנכונים לנו, ואת ההסכמים שחתמנו עליהם ברגע של קלות דעת או ריצוי, או מתוך הרס עצמי. וגם לאלה האחרונים, כאמור, יש תיקון. תמיד.

לדף של ורד זינגר בסופ"ש שירה 68 

הזנת תוכן: 9.11.2015

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"