מצאתי את המזוודה

מָצָאתִי אֶת הַמִּזְוָדָה שֶׁלְּךָ מִבֵּירוּת, אַבָּא
בָּהּ אָרַזְתָּ לַדֶּרֶךְ
שִׁירֵי עַבְּד אֶל־חָלִים חָאפֶז וְאִיב מוֹנְטָן.
כְּבֵדָה וְנִשְׁכַּחַת בְּיָדוֹ שֶׁל גֶּבֶר מוּבָס
הוֹלֵךְ אָנֶה וָאָנָה
מִסְתַּכֵּל עַל הַיָּם יֶהֱמוּ מֵימָיו,
לִגְאֻלָּה.
אֵיךְ יַעֲמֹד לוֹ כֹּחוֹ?
מַמְתִּין לְבוֹאוֹ שֶׁל שַׁחַר
עַל סַפְסַל תַּחֲנַת אוֹטוֹבּוּס בְּפַרְדֵּס חַנָּה.
פָּתַחְתִּי אֶת הַמִּזְוָדָה שֶׁלְּךָ, אַבָּא
וְהִיא הָיְתָה רֵיקָה.

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

כשהייתי בת עשר, המחנכת עמדה בשיעור חברה מול כיתה של ילדים רועשים, והקריאה את השיר 'את שומעת' של אלתרמן. לשמע מילות השיר, נעתקה נשמתי. עד עצם היום הזה לא החזרתי את הספר "כוכבים בחוץ" לספריה.

אַתְּ נִרְדַּמְתְּ. וַאֲנִי אֶכָּנֵס וְאֵשֵׁב./ לָרִצְפָּה אֵשֵׁב/ לְהַבִּיט עָלַיִךְ./ שׁוֹתֵק וְנָכְרִי, בְּחַדְרֵךְ הַשָּׁלֵו,/ אֲחַכֶּה לָךְ כְּמוֹ נְעָלַיִךְ

מתוך "כוכבים בחוץ"

מה תפקידה של השירה בעינייך?

נולדתי בביירות שבלבנון, ועליתי ארצה עם הוריי בגיל שמונה. בילדותי ליוו אותי קשיי הקליטה של הוריי. לאחר שעלינו ארצה, לקתה אמי שהייתה ציירת, במחלה קשה. כיצד מתמודדת ילדה שאמה מודיעה שקצבו לה חמש שנים לחיות? לכשבגרתי חייתי ביפן שם נפגשתי עם הזן בודהיזם, ולמדתי חיבור לטבע ולאדמה.

תפקיד השירה בעיניי לפייס בין העולמות הפנימיים לעולם החיצוני. לתת משמעות והסבר לעולם סביב. הכתיבה שלי עוסקת בגעגוע, בזיכרון, זכרונותיי וזכרונות הוריי ואבותיי. דרך השירה אני צוללת אל תוך העבר, מחלקת אותו לתתי זמן, מעבדת אותו, והופכת אותו לנצחי. אני חשה כי השירה אומרת לי "חכי, אנעץ מסמרים בפיסות העור, בהתחלה זה יכאב אך הן תשארנה תלויות לנצח על הקיר".

בכתיבה קיימת בדידות, אך גם כח לאחות קרעים ולברוא עולמות. אין לי קיום בלי הכתיבה המהווה עבורי צורך עמוק ודרך חיים. אין לי קיום בלי השייכות ואי השייכות, הזהות וריבוי הזהויות: המזרחית, המערבית והקוסמופוליטית, אשר עשו אותי מי שאני. רוח העבר והדמיון נושאים אותי למרחקים, אך אני שייכת לכאן. אני מכאן, מן הלבנט, במובן הכי חיובי ויפה של המילה, זה המעניק משמעות ואהבה, צבעים וניחוחות.

משורר שאיתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

הייתי רוצה להיפגש עם מחמוד דרוויש הכותב שירי אהבה לנערתו תכולת העיניים, שירי געגוע לאמו,עם דרוויש המתרגש לשוב לחיפה ולקרוא בה משיריו.

אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְלֶחֶם אִמִּי
וּלְקָפֵה אִמִּי
וּלְמַגַּע יַד אִמִּי,
הַיַּלְדוּת גְּדֵלָה בְּתוֹכִי
יוֹם אַחַר יוֹם

מתוך "מחמוד דרוויש-חמישים שנות שירה"

היכן את כותבת?

הכתיבה פוגשת אותי היכן שאני נמצאת. אני כותבת בנייד שאיתי. לפעמים מתעוררת מחלום עם משפטים מוכנים ושיר.

מדוע בחרת את השיר הזה?

בחרתי בשיר על אבי. בחרתי בפיסת זמן בה אדם מבין שאינו שייך עוד לארץ הישנה אך גם אינו שייך לארץ החדשה ואין לו בית לבכות בו. הבור הזה הנפער בנפשו הוא הכאב הנפער בנפשה של הילדה בת השמונה ההולכת יד ביד עם אביה בחולות פרדס חנה. הבור הזה הוא השיר והגעגוע למקום שיקרא בית וההבנה שאדם ללא שורשים לעולם יהיה נע ונד.

הזנת תוכן: 18.9.2019

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"