איך גורמים לאנשים להקשיב? זה לא שאנשים לא צילום: Gaya's Photosרוצים להקשיב, זה פשוט קשה להם. התרגלנו לקצב מהיר, לתוכן שמגיע ישר לנקודה. מפייסבוק עברנו לטוויטר, ואז לאינסטגרם וסנאפצ'אט – קיצרנו ואז העלמנו את המילים. כשסרטון עובר את קו שלושים השניות הסיכוי שמישהו יראה אותו קטן עם כל שניה. קשה לנו להאחז בתוכן. אז איך למען השם גורמים לאנשים לעצור ולהקשיב במשך ארבע דקות, אפילו חמש דקות, לשירה? שירה היא תוכן שמעצם ההגדרה שלו מסרב לדבר ישר לנקודה.

כריזמה ואנרגיה עוזרות, חרוזים יכולים לייצר מבנה סוחף שקל לעקוב אחריו, ותמיד יש נושאים סקסיים יותר שאוזניים נמשכות אליהם. אבל בסוף היום הכל חוזר לאותם שני טריקים: הומור ורגש. תצחיקי אותם או תרגשי אותם והם יהיו איתך. כולם אוהבים לצחוק וכולם מעריכים את הקושי של חשיפה אמיתית, כנה וישירה.

חטיפים מרעישים בלילה / זיו הרמלין-שד"ר, בהופעה ב"גמר הסלאם הגדול 2017". מתוך ערוץ היוטיוב של פואטרי-סלאם ישראל.

לפעמים אני מדמיין מערכת צירים, כמו בשיעור מתמטיקה של כיתה ח', על ציר אחד יושב ההומור ועל הציר השני הרגש. נדמה לי שאם נשים את כל אמני/ות הספוקן וורד בארץ על המערכת נוכל לראות בקצה הכי רחוק של ציר ההומור את מי שכבר גובל בסטאנד-אפ, עושה יותר בידור בחרוזים משירה מדוברת, ובקצה של ציר הרגש נוכל לראות מי סוחט את הקהל בתוכן שובר לב שהוא יותר וידוי או פורקן פסיכולוגי משירה.

משוררת ספוקן וורד נהדרת אמרה לי פעם שהבדיחות שלנו הן "כמו הפסטרמה שאיתה עוטפים כדור לכלב": אנחנו לפעמים חייבים להיות מצחיקים כדי שיסכימו לשמוע את הדבר האמיתי שיש לנו להגיד, במיוחד אם אנחנו מביאים משהו לא-נורמטיבי. שירה מדוברת טובה, לדעתי, נמצאת בנקודת מפגש נעימה בין השניים. ספוקן וורד כתוב ומבוצע היטב, ספוקן שהוא באמת שירה, שוזר רגש והומור ביחד. הוא מגיש לנו את הפסטרמה בגאווה, לא מתנצל על זה שהעז להיות שירה מצחיקה, אבל לרגע אחד לא נותן לנו לשכוח שהדבר החשוב באמת הוא מה שעטוף בפנים.