שירה מדוברת היא ז'אנר שעשה עלייה ציונית לפני שבע שנים בערך. אתם אולי מכירים אותה בשמות "פואטרי סלאם" או "ספוקן וורד" (Spoken Word). חלק מזקני השבט יכעסו עכשיו: "מה פתאום!? אנחנו עשינו שירה מדוברת עוד לפני שנולדתם!" והם צודקים, הם עשו. אבל הגל הזה, שפרץ את גבולות בועת המשוררים של "הנסיך הקטן" והתנפץ ישר לתוך המיינסטרים הישראלי עם הצגות כמו "העיר הזאת" ו"תיכון מגשימים", הגיע לבתים עם תוכנית הטלוויזיה "הקרם דה לה סלאם", הסצינה שממלאת פעם בשנה את האופרה או האנגר 11 או הבארבי, ובאופן קבוע את הבסקולה בתל אביב, והנוקטורנו בירושלים, והוונדרבר בחיפה, הסצינה הזאת נולדה לפני שבע שנים עם שלושה חבר'ה (אז) ירושלמים.

פדרו גראס – "איך יקראו לכיכרבין אם יתנקשו שם בביבי?"

פדרו גראס – אחד ממקימי ה"פואטרי סלאם", שחקן ("העיר הזאת", "תיכון מגשימים"), זמר ומשורר. השיק השנה את האלבוםספר הראשון שלו: "חצי סוגריים".

אז על מה כל הרעש? שירה בדיבור? בואו נדייק – שירה בביצוע. ספוקן וורד מזמין לכתוב שירה שנועדה להיות מבוצעת בפני קהל. לא מוקראת ולא נקראת, אלא נצפית, נשמעת. הז'אנר מפגיש בין שירה לתיאטרון ודורש מיומנויות משני העולמות. ספוקניסטים מופיעים שירה, מבצעים אותה, מטיחים אותה, מלהטטים בה בדיבור. הם לא מקריאים אותה ובטח לא אומרים אותה.

אלן פותלס – "כשעדיין אסור להגיד"

אלן פותלס – הצלע הנשית של מקימי "פואטרי סלאם", שחקנית ומשוררת.

אל הסצינה הזאת נשפכים משוררים ושחקנים וסטנדאפיסטים בערבוב מוזר, והתוצאה היא ערפול של הגבולות. לפעמים נשמע שירה בדיבור, ולפעמים נקבל משהו יותר קרוב למונולוג או נאום או הומור בחרוזים. כמו עם משוררים כותבים – הסגנון לא אחיד, האיכות לא אחידה, וגם הנושאים לא. תוכלו למצוא בספוקן שירה בכל נושא שבעולם: דיכאון, מחאה, פוליטיקה, אהבה, מלחמה, התבגרות, מערכת החינוך, מוות, ארס-פואטיקה, דת, אלוהים, פרידה, גזענות, ירושלים ולא נגמר המקום.

אז איפה מתחילים?

כאן.
זאת ההזמנה לצלול ולהכיר את המשוררים/ות, את השירים, את הסגנונות והבמות, מהמיינסטרים של הסצינה ועד האמנים שמותחים את הגבולות הגם-ככה-מאוד-מעורפלים של ספוקן וורד.
יאללה, התחלנו.

אריק אבר – "מכתב למשורר סלאם צעיר"