מאת עמוס לויתן

מספר המשוררים הבכירים החיים בקרבנו אף פעם לא היה רב מדי. עם מותם של חיים גורי, טוביה ריבנר, נתן זך, איתמר יעוז קסט, וכן נוספים, הוא הולך ומתמעט. לפיכך המחווה שעשה המשורר והמבקר רפי וייכרט למאיר ויזלטיר במלאות לו שמונים, בספרו "השנים המופלאות" רשימות על שירת מאיר ויזלטיר (ספרי עתון 77, הקיבוץ המאוחד, 2021 ), הוא מעשה נאה של הוקרה ואהבה. גם במחוות כאלה איננו משופעים.
אני זוכר כמה יקר היה ללבי בנעורי הספר "פגישה עם משורר" שכתבה לאה גולדברג על אברהם בן יצחק (סונה). וכמה ספרים כאלה יש לנו בכלל?

ספרו של וייכרט כתוב מתוך קרבה אינטימית לויזלטיר, אף שהוא עשוי מרשימות נפרדות שנכתבו בתקופות שונות. ב"מעין הקדמה" הוא כותב, כי הוא זוכר בנקל את תאריך יום הולדתו של ויזלטיר (8 במרס 1948) מכיוון שזה גם תאריך יום הולדתו שלו בהפרש של 23 שנים.
"העובדה ששנינו נולדנו באותו יום נודעה לי שנים רבות אחרי שנישביתי בקסם שירתו." קרבה זו מועילה לקרב את הקורא אל מעגלם המשותף של השניים. ויזלטיר איננו תמיד משורר קל או נגיש והוא יכול גם לעורר התנגדות בקרב שומעיו. כפי שוייכרט מספר, למשל, שכאשר דיבר בפני קהל על השיר "נשות אוקטובר", שנכתב בימי מלחמת יום כיפור, נתקל בתחושת עלבון מצד השומעים שראו בשיר ביזוי והשפלה של הנופלים באותה מלחמה. לפיכך וייכרט מאריך שם בהסברים כדי להמתיק את השיר הקשה לבליעה.

פרקים יפים בספר הם אלה שבהם משלב וייכרט ניתוח שירי עם זיכרון אישי, כמו למשל הפרק "מול המרפסות הפעורות", בשולי כמה שירים תל-אביביים. לדבריו, בין שיריו המוקדמים של ויזלטיר הוא רוחש חיבה מיוחדת ל"אלנבי", אולי משום שבשנות נעוריו בילה רבות ברחוב זה. הוא היה נמלט מהתיכון לחנות התקליטים "אלגרו" שבסימטת בית השואבה, סמוך לקולנוע "מתמיד", שבו הוקרנו באותן שנים סרטים מפוקפקים לרוב.
אחרי הצבא עבד וייכרט שנים אחדות בסניף המרכזי של "אלגרו" ברחוב שינקין, מול הגינה. על רקע זה משתלבת יפה "סונטה, שדי הקוקסינל", מן הסונטות התל-אביביות האהובות עליו, אותה הוא מביא במלואה. אכן, סונטה חזקה ומרשימה (ויזלטיר הוא רב אמן בסוגה זו) לה מקדיש וייכרט גם ניתוח מפורט. עם זאת לעתים הניתוחים עמוסים מדי והשירים רופפים מדי. כזה, למשל, הוא שיר בן ארבע שורות מתוך "שרטוטים תל-אביבים" ("רחוב אבן גבירול מקביל לרחוב דיזנגוף, \ ורחוב דיזנגוף מקביל בחלקו לרחוב בן יהודה. \ כמו שלושה מיתרים \ עזובים ששרדו בנבל דוד.") הזוכה לפרשנות חובקת עולם.

המקומות החשובים בספר, לדעתי, הן ההערות שמעיר וייכרט על מעמדו של ויזלטיר בעיני עצמו ובעיני קוראיו. ויזלטיר לא פחות מזך, ואולי אפילו יותר ממנו, מודע למעמדו כמשורר המאז'ורי בעל כריזמה וביטחון שירי. בדומה לגדולי המשוררים האירופים במאה העשרים – אליוט, אודן, ברכט, מאיאקובסקי ונוספים – מדבר ויזלטיר בקול רם וללא חשש על הוויות העולם. זו תכונה מיוחדת שלא כל משורר, ויהיה רחב דעת ככל שיהיה, נחן בה. וייכרט כותב כי "ויזלטיר מנסה להגיע (בספרו 'מחסן') לגיבוש של שירים רחבי יריעה המשמיעים אמיתות אוניברסליות על גורלנו בעידן המודרני. לדבר זה יש תפקיד חשוב בהווה הישראלי, המאפשר לנו להתחבר לתרבות המערב ולשמר איזה דיאלוג עמה - - - הדובר כמו צופה בתקופה ארוכה ומנסה לסכמה, להגיב עליה, לתעד את חלופיותה. ג'סטת הדיבור המקיפה והמסכמת, בנוסח אליוט ובעיקר אודן, המופיעה בלשון הכללה או בלשון רבים, מתבטאת במשפטים כמו "חכמת האדם הגדולה מסיעה אותנו \ לערים שרופות, לתילים עשנים \ של ברזל חרוך וגוויות מבאישות בשמש." הוסף לכך את חיבתו של ויזלטיר להומרוס ולשקספיר, שאת מחזותיו הרבה לתרגם, ותצטייר לפניך תמונה מגוונת ועשירה של בן בית בתרבות העולם (ואולי קצת פחות בתרבות העברית). עם זאת שירתו, איננה חפה כמובן מביקורת, שאיננה מוצאת, ואולי בצדק, את מקומה בספר זה.
נראה כי על אף שהגיעו לגבורות, שומר ויזלטיר על צעירות העשויה עוד להפתיע.

הזנת תוכן: 27.6.2021

חזרה לדף הראשי "עמוס לויתן - על שירה וספרות"