המשורר אריאל זינדר "תמים תהיה" (הוצאת מקום לשירה\עמדה, 2020) הוא ד"ר לספרות ימי הביניים המלמד באוניברסיטת תל אביב. אף שספרו האחרון, שני במניין ספריו, אינו נגיש בקלות לקורא, מותר להניח על סמך הרקע של מחברו, כי איננו גיבוב מילים בעלמא, אלא מלאכת מחשבת שירית התובעת פיענוח. הנה, תחילה, השיר הניצב בפתח הספר.

ניצוצות
אֲנִי מְדַבֵּר וּבוֹ בַּזְּמַן אֲנִי מְדַבֵּר
אֶל הַחֶבֶל הַבּוֹעֵר זֶה הַחֶבֶל הַבּוֹעֵר
שֶאֲנִי מַחֲזִיק בִּימִינִי וּמַהֵר מְעַגֵּל בּוֹ עִגּוּלֵי נִיצוֹצוֹת.
הַאִם מְבִינִים אוֹתִי? סָפֵק רַב אִם מְבִינִים
לָרֹב שוֹאֲלִים וּמַקְשִים וּבוֹ בַּזְּמַן מְבַקְּשִים
אוּלַי תָּנִיחַ לַחֶבֶל הַזֶּה וְתַפְסִיק לָזוּז.

מַה פִּתאוֹם. לֹא כָּעֵת, בְּשָעָה שֶכָּזוֹ,
כְּשֶהַטוֹב הַצָפוּן נָמֵק בִּצְפוּנוֹ
וְיֵין הַיֵש נָסוֹג וְלֹא יַעֲלֶה עַל גְּדַת גְּבִיעוֹ
וּבִכְלָל, יוֹתֵר מִדַּי נוֹהֵג עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ.
בַּעַל כָּרְחִי אֲנִי מֵעִיר וּמְעוֹרֵר אֶת הַחֶבֶל הַבּוֹעֵר
זֶה הַחֶבֶל הַבּוֹעֵר שֶאֲנִי מְדַבֵּר.

המשורר עצמו מודע לבעיית ההבנה של שירו. הוא כותב: "הַאִם מְבִינִים אוֹתִי? סָפֵק רַב אִם מְבִינִים \ לָרֹב שוֹאֲלִים וּמַקְשִים וּבוֹ בַּזְּמַן מְבַקְּשִים \ אוּלַי תָּנִיחַ לַחֶבֶל הַזֶּה וְתַפְסִיק לָזוּז."
לא רק שאין מבינים, אלא הוא מעצבן בתזוזתו. ובכן, בנסותי לפענח את הכתוב (זה ניסיון אחד בלבד) אני פונה לצירוף "החבל הבוער" שנראה כצירוף מפתח בשיר. לפני הצירוף האָחוּד, חבל בוער, כדאי להתבונן תחילה במרכיביו. "חֶבֶל" הוא מילה רבת משמעויות: חוט קלוע, חבל ארץ, חבלי (כאבי) לידה, חבלי (יסורי) משיח ועוד.

"בּוֹעֵר" הוא דבר מה העולה באש, כמו "הסנה בוער באש" (שמות ג ב). אולם בדרך כלל זו אש פנימית. "והיה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי ונלאתי כלכל" (ירמיהו כ ט). "ואנוכי בחלבי ובדמי את הבערה אשלם" (ביאליק 'לא זכיתי באור מן ההפקר'. גם "הניצוץ" נזכר שם). כל המשמעויות הללו שייכות לשיר. הצירוף "החבל הבוער" מזכיר גם את "הבגד הבוער באש" בשירה של דליה רביקוביץ 'הבגד'. יש קרבה (של סכנה) בין שני השירים, אבל לפני כן אני מעוניין באיזכור ספציפי יותר. כיום עומדים לרשותנו כלי חיפוש דיגטליים רבים המסוגלים לסרוק בהרף עין אינספור צירופים. ובאמת, הסריקה מעלה כמה צירופים של "חבל בוער", שהמשותף לכולם הוא מצבי סכנה. אחד מהם הוא שירו האמור של זינדר עצמו. שיר אחר הוא burning rope של להקת ג'נסיס מ-1978. איזכור נוסף הוא של איש הפעלולים חזי דין אשר תכנן לתלות עצמו על "חבל בוער" בין מגדלי עזריאלי, ולהשתחרר מהקשירה לפני שהחבל יישרף.

אני מוצא שהסיטואציה בשיר קרובה ביותר לזו של הפעלולן המלהטט עם חבל בוער. הדובר בשיר "מדבר" מצד אחד אל קהל שומעיו (למטה) שאינו מבין אותו, כאשר מצד שני הוא מדבר אל החבל הבוער אותו הוא מחזיק בימינו "וּמַהֵר מְעַגֵּל בּוֹ עִגּוּלֵי נִיצוֹצוֹת." הוא דומה בכך למאלף בקרקס, המעביר דרך מעגל האש את האריה. כאן הוא מסובב את המעגל סביב עצמו והוא העובר דרכו. "הניצוצות" (הקבליים) אם תרצו, הם התפוקה השירית המילולית שמופקת מהפעולה כולה. יש לו זמן קצוב בלבד לשם כך. כל עוד החבל בוער, אך איננו נשרף. (בדומה למאמר החסידי "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן"). קהל שומעיו, השומע רק את דיבורו החיצוני המופנה אליו, אינו מבין אותו ומבקש "אוּלַי תָּנִיחַ לַחֶבֶל הַזֶּה וְתַפְסִיק לָזוּז." אבל הוא מוכרח לזוז, אחרת יישרף. לכן הוא מסרב: "מַה פִּתאוֹם. לֹא כָּעֵת, בְּשָעָה שֶכָּזוֹ" ("כשהטוב הצפון נמק בצפונו"). הם רוצים שהמשורר ינהג כאחד האדם. אבל לכך דווקא הוא מתנגד: "יוֹתֵר מִדַּי נוֹהֵג עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ." מגמת פניו הפוכה. "בַּעַל כָּרְחִי אֲנִי מֵעִיר וּמְעוֹרֵר אֶת הַחֶבֶל הַבּוֹעֵר \ זֶה הַחֶבֶל הַבּוֹעֵר שֶאֲנִי מְדַבֵּר." "החבל הבוער" שהוא מדבר בו ומתוכו, הוא הדיבור הפנימי השירי, הבוער בו. כפי שאומרת רביקוביץ בשירה: "מה את אומרת צעקתי, מה את אומרת? \ אין עלי בגד בכלל , הרי זה אני הבוערת." בכך לא מתמצה הפירוש, אבל זה עיקרו.

זהו, אם כן שיר ארס פואטי, על משורר הבוער באש היצירה ועלול להישרף בה. אבל מבנה השיר ולשונו, מקוריים ומורכבים ואינם מובנים מאליהם. לכן, אולי, הוא מוצב בפתח הספר, כמצביע על כיוון הפיענוח בו יש ללכת בקריאתו (וגם בשירים אחרים). וכאשר המשורר הוא בעל מטען, יש תמיד מה לחפור.

הזנת תוכן: 5.3.2021

חזרה לדף הראשי "עמוס לויתן - על שירה וספרות"