מאת עמוס לויתן

בספרה הקודם "רעד העיר" כותבת המשוררת בשיר ששמו כשם הספר:

הָעִיר הַפְּנִימִית רָעֲדָה
וְהָיָה צֹרֶך לְהִצְטַעֵר מְאֹד וּלְבַקֵש סְלִיחָה
לָדַעַת שֶלֹא תָשוּב הָעִיר לְקַדְמוּתה
כִּי פָּג הָאֵמוּן וְהַשֶקֶט בְּלֵב הָרְחוֹבוֹת הַחֲשוּכִים
- - - - - - - - - - - - - -- - - - - -- - -
וְאָנוּ עִיר מְבֻצֶרֶת שֶכָּעֵת חוֹמוֹתֶיהָ נָפְלוּ
כִּי הִנַּחְנוּ לַזַעַם לִפְרוֹץ וּלְקַלֵּל אֶת שֶהָיָה

השיר מתחיל ברעידה פנימית של הנפש ומתפשט החוצה. החומות קורסות, האמון פג והריסון הפנימי מפנה דרך "לַזַעַם לִפְרוֹץ וּלְקַלֵּל". ספרה החדש של חגית גרוסמן, "ספר הגוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017) מתחיל מן המקום הזה אליו הגיע ספרה הקודם. כלומר מן החוץ, מן הגוף. קולו הוא קול "הזעם המתפרץ" לאחר נפילת החומות (אם תרצו "חומות המהוגנות של התרבות והבורגנות"). בספר הזה אין כמעט עכבות והגוף נחשף במלוא עירומו כבר מן השלב המוקדם ביותר של הילדות. בשיר ששמו "ספירת מלאי צלקות" (עמ' 28) היא כותבת (תוך השמטות):

בַּגוּף שֶלִי תָּמִיד חַשְתִּי הַפְרָעָה
הַפִּיפִּי שָרַף לִי בְּמֶשֶך כָּל יַלְדוּתִי
שַלְפּוּחִית הַשֶתֶן הֵצִיקָה
בַּבֶּטֶן בָּעַר כַּדּוּר אֵש
שָם הִסְתֹובְבוּ סַכִּינִים.
הָיִיתִי בַּרְדָק.

את כל כוחה השירי, ויש לה כוח רב, מגייסת גרוסמן בספר הזה לעניין הנשי-פמיניסטי שהגוף הוא מייצגו הבולט. בשיר "מישהי" (עמ' 8) היא נותנת בו סימנים ומגדירה את מצבו\ה: "להיות אישה בעידן פורנוגרפי עם משבר כלכלי \ כל אחד יכול להיכנס לתוכך כשאת מסתובבת רעבה ברחובות \ - - - \ אל תסתובבי לבדך ברחובות, אל תשתי, אל תלכי לאיבוד \- - - \ זכרי שאת אישה בעולם פורנוגרפי עם משבר כלכלי".
בעולם זה, עם שערורויות חדשות לבקרים של הטרדות למיניהן (מהוליווד עד קשת), גרוסמן היא מתארת בוטה של מצב האישה "בעולם פורנוגרפי עם משבר כלכלי", המקדימה בשיריה אף את החדשות האחרונות. יותר מזה, היא גם מנסחת של מניפסטים נשיים. למשל בשיר "נשים" (35) שהוא מעין רשימה קטלוגית של נשים מקופחות, מדוכאות, מנוצלות:
"אישה עובדת – חד הורית \ אישה שעובדת בכביש \ אישה שקנו אותה מאפיונרים \ ועכשיו מוכרים לכל איש..." וכדומה. והשיר נחתם במעין ססמה של אחווה נשית: אִשָּה יְכוֹלָה לְהִשָּאֵר נֶאֲמָנָה לְאִשָּה \ זִכְרִי – אִשָּה יְכוֹלָה לְשַחְרֵר אִשָּה.

לכאורה בשיר זה ודומיו "דוחק הבוטה את היפה". ובאמת יש הרבה בוטות ואלימות בלא מעט משירי הספר, אבל אסור שהדבר יטעה אותנו. בכל כתיבתה שומרת גרוסמן (אם מעט ואם הרבה) על הממד הפואטי והאסתטי, אף שלא תמיד הוא גלוי לעין. בשער ג שבספר היא נותנת במיוחד את דעתה על כך. "ישנו ממד אחר, מקביל, ובו אני מי שאני" היא כותבת בשיר "מחשבה שלפני תיקון" (עמ 65). לעתים השעה הדוחקת כופה עצמה עליה, אבל תמיד היא נאמנה לעצמה. בממד האחר, המקביל, כאשר איננה "מופרעת על ידי מטלות שניתנו לי \- - - \ ואני מי שאני ואינני בוגדת בי", היא יכולה גם להתבונן בעצמה ובכתיבתה, ובמיוחד בקשרי גוף-אהבה-שירה, שהם הגרעין של רוב השירים. בשיר "על השירה" (עמ' 68) היא כותבת, כי שיר הוא "עולם של כוח אשר יוצר הגוף \ הוא דורש נשימה, יד, שפתיים, לשון, \ עשיית אהבה, לעתים בכאב." מקור השיר, הוא כוח הגוף; המשכו במחוות גופניות (נשימה, שפתיים, לשון וכדומה), שהן עשיית אהבה, וסופו "לעתים בכאב", שהוא השיר עצמו.

אני רוצה לסיים באחד משירי האהבה היפים בספר, השוזר יחד את שלושתם.

מוקדם בבוקר

מֻקְדָם בַּבֹּקֶר שָכַבְתִי לְצִדְּךָ בַּמִטָּה
גַּבְּךָ הָעֵרוֹם שָכַב עַל צִדּוֹ הַיְמָנִי
וְיַשְבַנְךָ הַיָפֶה נִגְלָה מִבַּעַד לְשוּלֵי הַמִכְנָס
וְשָלַחְתִּי יָדִי אֶל גַּבְּךָ
וְהִצְלַחְתִּי לְפוֹרֵר אֶת הַחֲרָדָה
לִנְשִימוֹת חוֹלְפוֹת מַעֲלָה וּמַטָּה
וְשָלַחְתִּי יָד אֶל הֶחָרִיץ הַמֻּשְלָם שֶל יַשְבַָנְךָ
וְחָשַבְתִּי שֶכָּאן שוֹכֶנֶת תַּרְבּוּת צָרְפַת, בַּיַּשְבָן שֶלְּךָ.
כָּל תַּרְבּוּת צָרְפַת שָכְנָה בְּיַשְבָנְךָ
וְלִטַּפְתִי שוּב וָשוּב אֶת תַּרְבּוּת צָרְפַת
עַד שֶהִצְלַחְתִּי לְהַפְסִיק לְַחְשֹב עַל הַמִלְחָמָה.
אָז נָשַקְתִי אֶת כְּתֵפְךָ וְהִצְלַחְתִּי לְהֵרָדֵם.

אפשר לומר כי בשיר זה שבה גרוסמן אל הפואטיקה התרבותית המורכבת של מלאכת השיר בספרה הקודם. בשיר שלפנינו זה לא הגוף החשוף בלבד, אלא הגוף העטוף ברבדים של תרבות. כי מהי, למשל, "תרבות צרפת בישבן שלך \ כל תרבות צרפת שכנה בישבנך". לאמירה זו יש שני רבדים לפחות. ברובד ההמוני זה יכול להיות דיבור בוטה ומזלזל (שמשמעותו "תרבות צרפת בתחת שלך...") אם כי גם לו יש מקום. אבל ברובד גבוה יותר זהו "החריץ המושלם של ישבנך" (בדומה, למשל, לישבן המושלם של דוד בפסל של מיכאלאנג'לו). זאת ועוד: אם נמיר את המילה המדוברת "יַשְבָן" במילה גבוהה יותר "עֲגָבוֹת" (שת, עכוז, אחוריים) או בפועל המקראי עוֹגֵב, עָגוֹֹב, מַעֲשֵי עֲגָבִים (התעלסות אהבים), נהיה במישור מציאות אחר, אליו מתייחסת "תרבות צרפת". ובכן, עגבת, מחלת המין הנגזרת ממעשי עגבים, והידועה בשמה הלועזי סיפיליס, קרויה בלשונות אירופה (אנגלית ואיטלקית) "מחלה צרפתית". נשיקה מעמיקה ולחה פה על פה, קרויה "נשיקה צרפתית", מין אורלי קרוי "הדרך הצרפתית" ורומן פורנוגרפי "רומן צרפתי". בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, הייתה פאריס לא רק בירת התרבות העולמית, אלא גם בירת אמנויות האהבה. אבל לא רק באהבה עוסק השיר, אלא גם במלחמה. "ליטפתי שוב ושוב את תרבות צרפת \ עד שהצלחתי להפסיק לחשוב על המלחמה". זה לא רק make love not war אלא גם תזכורת לשלוש ההצהרות של המהפכה הצרפתית: "חרות, שוויון, אחווה". אם נגשים אותן, ניפטר מכל מלחמה בעולם. הנה, איזה עושר אסוציאטיבי ורעיוני גלום בשיר הטוב.

עמוס לויתן

הזנת תוכן: 27.1.2018

חזרה לדף הראשי "עמוס לויתן - על שירה וספרות"