מאת עמוס לויתן

על ספרו האחרון של אורי ברנשטיין - "מי שהוא" (הוצאת קשב לשירה)

אורי ברנשטיין הוא משורר מיומן ומשכיל. בשנות השישים של המאה שעברה היה מן המשוררים הבולטים בישראל. שנים רבות חלפו מאז וכדרך הזמנים המשתנים הם לעתים קרובות מתאכזרים אלינו שלא בצדק. כעשרים ספרי שירה חיבר ברנשטיין עד היום, רבים מהם בשנים האחרונות, ולדעתי כוחו השירי עדיין עמו, אבל תחושתו הסובייקטיבית, ביחס לעצמו השתנתה וספרו האחרון "מי שהוא" (הוצאת קשב לשירה, 2014) הוא מעין קינה של "מי שהוא" על מי שהיה. (בעברית אפשר לכתוב את השם האנגלי של ספרו someone בשתי הצורות, אבל יש הבדל של ניואנס: "מי שהוא", לפי אבן שושן, הוא "אותו אדם ש", כגון "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", ואילו "מישהו" הוא אחד, פלוני, כגון "מישהו דופק בדלת").

הספר כולו הוא מחזור שירים אחד של כשישים שירים (ללא כותרות) העוסק בנושא של בדידות, שוליות וזקנה. השיר הפותח קובע את הטון הכללי: "הגיע זמנו, אולי, להקשיב \ לקולות הנשמעים ללא חפץ, \ הדים משכבר הימים, שמועות שווא. \\ אך הוא מוצא \ טעם רק במה \ שיכול היה להיות" (7). "קולות הנשמעים ללא חפץ" הוא הדהוד של קוהלת "הגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (יב א), כאשר בנוסף לכך הדובר בשיר עוד מכביד על עצמו והוגה "רק במה שיכול היה להיות" (ולא היה?!). בשיר הבא הוא אומר במפורש "שמו אינו נודע ברבים. בשיחות \ המתנהלות בתוכו הוא מכנה \ עצמו בשם אחר" (8). לא רק לרבים כבר אינו נודע, אלא גם לעצמו.

בשירים אחר כך הוא חוזר לימי ילדותו. 

כבר אז היה שונה, ילד מוקסם ממילים וממנגינתן, משירה, מספרים, נער מסתגר ומתבודד, אחוז בתשוקה לנשים. ובשובו חזרה אל ההווה הוא כותב "אך הנשים עצמן כבר מזקינות במרחקים" (13). בהמשך חייו, כך נראה, "נותרו לו רק ידידים כתובים" (15) גיבורי ספרות, או מכרים רחוקים "מאיזה בר, בעיר זו או אחרת, שם הצללים \ הסבירו לו פנים" (16). הוא נמשך אל השונים והחריגים "אל אלה שיצאו מדעתם... כמה נכסף להיות איתם, אחוז בדיבוקם" (18), כאשר גם "ביתו תמיד זמני", ואינו מוצא בו אחיזה, בעוד "רעיו המעטים הלכו לעולמם". ("אחד בתאונת דרכים...\ אחד תלוי במבוא חדר כביסה... \ אחד קרס כבד גוף בפתח בית חולים; \ אחד כבר השלים עם פטירתו"), "ואין לו מי שיבוא במקומם" (20). ככל שאנו מתקדמים בקריאה הולך המצב ומחמיר. עתה הוא "נעצר, עתים באמצע יום, כמו \ רכבת מתעכבת על פסים בצד." כאשר ההפוגה הזאת בין המעשים היא "כמה שמתגלה ברווח שבין הרעל \ שנבלע לבין הרעל הממית" (27). כלומר, הוא כבר בלע את כמוסת הרעל וחי בהפוגה זמנית שבין בליעתו למותו. הוא חש בפער שנוצר "בין מה שקורה אותו לבין \ מה שהיה צפוי" (29). צפוי היה שיהיה אחרת, לפחות כך הבטיחו האהבות דאז. "אהב נשים רבות, והן שבות \ אליו במחזות של מוות \...\ והוא רואה עתה כמה שוטה היה \ כנאחז בזיו העור ובגמישות הירכיים" (31). מסתבר שנלכד בנסיבות חייו "ולא ההין לפסוע מחלונו החוצה \ כדי לנסות אם גם האוויר הוא דרך" (32). כך נשאר תקוע במקומו "והוא יושב ומביט באש \ וירא להסיק מסקנות" (33). "והוא קורא שירים שכתב פעם, \ קורא כדי להיזכר בימיו שהיו \ והוא מתחנן לתזזית \ ההיא שתשוב" (34). זו תזזית ההשראה והלהבה שבה חי ויצר, ואילו עתה כל שנותר הן מחשבות אובדניות "ועומד בקצה מרפסת \ ומביט אל התחתית המרוצפת, \ הרהר בדאיה אחת, בחטף" (36). וקשה לו להבין, הן "לא ייתכן שהשתנה כל כך, \ לא אפשרי שהומר עד כי \ התדמויות נטלו את מקומו" (37). מה שהוא מבליע כאן בשורות קצרות, היא תהייה על פשר החיים המשנים אותנו באופן שלא שיערנו. הוא מנסה לגונן בכל כוחו על היקר לו מכל, על תוך תוכו הנפשי, השירי "ועל זה לא ויתר. על זה גונן \ בשארית כוחו, שמר מכל משמר \ ולשם נכנס ככהן לקודש הקודשים, \ ומשם נדחה משום שלא \ היה טהור דיו" (39).

אך המצב לא טוב, והוא אומר כי "התחולל בו שינוי לרע" (40). הוא צופה על חייו מבחוץ, שוקל מה ניתן להשליך מחייו כדי לנסוק, שב לבקר במחוז ילדותו "ברחוב קטן בתל אביב", ובבית העלמין "וכשירד אל בין מתיו, מכיר ומברך \ את זה או זה, ירדה עליו שלוות הנקברים" (43). מסקנתו היא כי "הזמן בגד. הותיר אותו \ בהווה ממושך ללא כל ניע" (45) במצב של סטגניציה וקיפאון. "המציאות עשתה בו מעשיה, \ כמו שקטלה את החתול שבחצר \ ועכשיו הוא צרור של עצמות ועור" (46).

ברנשטיין מתאכזר אל גיבורו (ואל עצמו), מתעקש לראותו בעין מפוכחת ללא קורטוב של רחמים. הוא עדיין חולם "על דעיכה שמלווה במנגינות" (שם), כלומר על הכתיבה והשירה, אבל גם כאן לא נותרה תקווה רבה. אולם דווקא כאן, בניגוד למובע בשיר, הוא כותב כמה מן השורות החזקות בספר "וכשהגיע עד קצה של השירה: \ כותב לבן על גב לבן, \ סר ממנו גם טעם המילים" (48). ממקום זה ואילך בספר, הולכים השירים ונעשים קשים ונוקבים, ככל שהוא חודר פנימה לנבכי נפשו. "בחוץ עודו גבר במלוא ימיו" אבל בתוכו הוא "מייבב בקרבו כחי שנתפס \ במלכודת" (54). ובשיר הבא "ולא גופו הוא שכשל, דווקא \ נפשו, זו שנהג להתפאר, \ היא שכפתה עליו תשישות" (55). זה מצב נורא מכל, כאשר הנפש קורסת מבפנים. (באורח אסוציאטיבי לגמרי אני משווה אותו למשורר טוביה ריבנר, שחגג לא מכבר תשעים, ושכל שיר חדש שלו מלא רעננות ושמחת חיים. אבל איני שופט ואני יודע כמה יכול ברנשטיין להיות צודק בהרגשתו). חייו עתה הם רק חזרה על מה שכבר היה "שעון על זכרונו כעל מקל" (56) הוא חוזר אל המקומות ששם היה ולא מגלה מקומות חדשים. "כמו אורח שנטה ללון \ במלון קטן וזול קשוב כולו \ למתרחש בחדרים האחרים \ ששם עברו עליו חייו שבאמת" (57). "חייו שבאמת", אנו למדים, היו עשירים (ראה שירים כעמודים 58, 59, 60 ועוד) אבל הוא מגלה כי גאולה אין בזה "אבל ידע שאין לשוב אחורנית. \ שכן האחורנית נמחקת כל העת" (61). באחד השירים האחרונים הוא מטיב לסכם את חייו. מי שרואה אותו עתה \ לא רואה את שהיה, רואה \ רק את מה שישנו... \ מה שעיקר היה, היה. \ ומה שישנו אינו דומה \ כלל למה שהיה" (64).

זהו ספר שירים טראגי, שיש בו מכוחה של טרגדיה גדולה.

הזנת תוכן: 31.7.2014

חזרה לדף הראשי "עמוס לויתן - על שירה וספרות"